לא מזמן יצאתי לשוק האוכל המקומי שלי - המקום שבו ריחות וצבעים מתערבבים ויוצרים חוויה שאי אפשר להתעלם ממנה. כל צעד שלי בין הדוכנים הרי הפך למסע, כאילו במשך רגעים קטנים חזרתי בזמן והרגשתי את התשוקה של הסוחרים שמעמידים את מרכולתם בגאווה.
עברתי ליד דוכן של סלטים טריים, והשף שאחראי עליהם היה אדם מבוגר עם זקן לבן ושפתיים אדומות מכורכום. הוא לא הפסיק לחתוך ירקות ולמזוג שמן זית באהבה. "מה זה טעים?" שאלתי אותו, ממש באותו אופן שהילד שואל את אמא שלו במהלך ארוחה משפחתית. הוא נمد לי קופסה קטנה עם פנסיה וחייך: “זה הסוד שלי - תאהב מה שאתה עושה ותשים בזה קצת נשמה.”
לקח לי כמה דקות לעכל את המילים שלו בזמן שטעמתי מהסלט הטרי שיצר - השילוב של העגבניות המזינות, הכוסברה הטרייה ולימון הדרוזי הפכה את החוויה לגורמת להתרגש. בת קול פנימית אמרה לי שזה יותר מסלט; זה מסלול חיים.
הרעיון הזה ליווה אותי לאורך השבוע ואפשר להגיד שהוא אף התחבר לערכים שאני מנסה ליישם בעבודותיי ובמערכות היחסים שלי: אם אתה שם נפש במשהו, גם האוכל וגם האנשים סביבך ירגישו זאת. כשאתה מבשל או יוצא לדייט עם חברים, השקעת תשוקה ורצון בהנאה עושים הבדל גדול.
אם יש לכם משהו חשוב לומר או רעיון לחלוק, תעשו זאת בנשמה שלכם; העולם זקוק לזה בדיוק כמו שאנחנו צריכים אוכל טוב איך בואו לא נשכח ששוק אוכל קשור לא רק למנות ומרכיבים אלא גם לרגעים המשותפים שלנו בחיים?