נראה שלפעמים מה שעושה אותנו מאושרים באמת זה לאו דווקא חדש ומבריק, אלא משהו ישן, עם היסטוריה. לפני כמה חודשים החלטתי לחדש את רכב הקלאסי שלי - פורד פיאנטה משנת 1972. מאז שאני זוכר את עצמי, הרכב הזה היה עבורי יותר מסתם כלי תחבורה; הוא היה סמל לחופש ולזיכרונות יפים מהילדות.
באותו בוקר שסגרתי על ההחלטה להיכנס לתהליך השיפוץ, התחילו לעלות לי המון מחשבות. אני זוכר איך אבא שלי הביא אותי לראות אותו בפעם הראשונה בשוק הפשפשים שבמושב הסמוך. מהרגע הראשון התאהבתי בקווים הישנים שלו ובצליל המיוחד של המנוע כשהוא עובד. אמנם לא הכרתי הרבה על תיקוני מכוניות אז, אבל ידעתי שאם אצליח להחזיר אותו למצב טוב - אעזור גם לשמור חלק מהעבר החיובי שלי.
כשהתחלתי לעבוד עליו, גיליתי שהרבה יותר מעבודות טכניות ממתינה לי שם; מדובר במסע רגשי. כל תהליך קטן דרש ממני להתעמק בהיסטוריה של הרכב ואיזה חיים עבר מאז שיצא מהמפעל ועד שנחת אצלי במוסך.
תובנה שהגעתי אליה תוך כדי העבודה היא שכדי לשפץ מכונית קלאסית צריך סבלנות רבה ובעיקר אהבה - לעשות זאת מתוך הרצון להחזיר יופי במקום רק לרווח כלכלי או הובלת מועדון רכבים מקומי. זה כמו לקבל מתנה מקורית לבדידותך ולהרגיש שאתה מחזיר לחיים משהו שהיה נטוש במשך שנים רבות.
טיפ שימושי לסיום: אם אתם גם בתחום של תיקונים כאלו וזה הזמן שלכם להתמודד עם פרויקט כזה - קחו סרטונים ביוטיוב ותיעוד בכל שלב שאתם עושים! תופתעו עד כמה אפשר ללמוד ממש כאילו זה לקוח מספר הדרכה או מעידות נהדרות מהשטח!
אז הנה אני כאן היום, אחרי חודשים של עבודה קשה וחוויות מרגשות, והפיאנטה עומדת בחניה כמו חדשה ומוכנה להרפתקאות חדשות - ואני יודע שגם יחד איתה יחזרו הזכרונות והשיחות הנוסטלגיות למסלול חיינו.