בשבוע שעבר מצאתי את עצמי יוצא לאכול לבד, רגע של התבודדות שאני לפעמים זקוק לו. החלטתי לנסות מסעדה חדשה שנפתחה ליד הבית - "טעמים מהלב". מהשנייה שנכנסתי הרגשתי כאילו אני מתיישב בבית של סבתא שלי. הריחות המתוקים והמלוחים שעטפו אותי ברגע הראשון היו משהו שלא חוויתי הרבה זמן.
ישבתי ליד חלון גדול, ורגע לפני שהמלצרית הגישה לי את תפריט הספיישלים, אני כבר הייתי לגמרי מאוהב באווירה. על הקירות הוקרנו תמונות ישנות של משפחות יושבים סביב שולחנות ערוכים - כל אחת איתה סיפור משלה. התחלתי לדמיין איך אוכל טוב יכול לגרום לנו להתאסף ביחד, לחגוג רגעים קטנים וגדולים.
בחרתי מנה של פסטת ראגו עם עשבי תיבול טריים. כשזה הגיע לשולחן, זה היה כמו חיבוק חם מצד אמא אחרי יום מטלטל - טעמים ששיחקו יחד בצורה מושלמת! בכל ביס הרגשתי את המסורת ואת האומץ למשוך קדימה אל תוך החדשנות. השף שם הרבה יותר מעניין ומסורות בקופסה; הוא השקיע נשמה במנה הזו.
לאורך הארוחה נורא רציתי לחלוק את החוויה הזאת עם מישהו, אבל הבנתי שגם כשאני לבד יש בי יכולת להעריך ולעכל דברים על מי שאני ומה שסובב אותי. הניתוח הזה גרם לי לחשוב שבסופו של דבר, מעל לכל החיים שאנחנו כה עסוקים בהם, חשוב לפרגן לעצמנו כמה דקות בשקט ובנוכחות שלנו.
אז הנה טיפ שלי: אם אתם מרגישים קצת אבודים או רוצים לעשות לעצמכם טוב בלי שיפוטיות - צאו למסעדה לבד ותשכבו בצבעים ובטעמים שאותם אנשים מביאים לכם לצלחת. יש קסם בשייכות לרגע הזה שרק אתם יכולים ליצור עבור עצמכם.
מקווה לשוב למקום הזה שוב בקרוב!