לפני כמה חודשים החלטתי לקחת את אתגר הנגרות בידיים שלי - תר literal ותר figuratively. היו לי כמה לוחות עץ שהשארתי בין מחסן הגינה לסלון, מתאבכים ככל שעבר הזמן, ועד שאמרתי לעצמי: "זהו, הגיע הזמן להשתמש בהם." באותו רגע נזכרתי בילדותי, כשעליתי על הברך של סבא שלי במרתף שלו. הוא היה נגר מדופלם שכל האלמנטים בבית צמחו תחת ידיו המיומנות.
בהתחלה זה היה קצת מפחיד. הרי נגרות היא לא כמו לבשל - פה אתה יוצר משהו שיישאר איתך ולא יתמוסס בכמה שעות. התחלתי בפרויקט קטן: שולחן צדדי לחדר השינה שלנו. בעבודה עם כלי עבודה מגושמים וחתיכת עץ שמעט קשה לתפעל, נאלצתי להיות מאוד קשוב למגע של הידיים שלי עם העץ ובמקביל לשמור על הראש פתוח.
כל מהלך הפך למסע רגשי; גיליתי איך כל תנועה משנה את הכלים והמרקם של החומר שבידי. ברגעים מסוימים מצאתי את עצמי מתבל בעצב כשהיה רעש מיותר או כשטעות קטנה גרמה לעץ להיראות פחות מושלם ממה שתכננתי. אבל אז הבנתי - גם אם התוצאה לא תהיה מושלמת, זה בדיוק מה שזה אומר ליצור.
לאחר ימים ארוכים של ניסויים וכישלונות (ועוד טיפה דבק), סוף סוף השולחן התחיל לצבור צורה וזה הרגיש מדהים! כשסיימתי אותו ולבסוף הכנסנו אותו לחדר השינה שלנו, הרגשתי גאווה עצומה בתוצרים שנוצרו אך ורק בזכות מאמציי האישיים.
אם למדתי משהו מהחוויה הזאת זו ההבנה שיצירה אינה רק העלאת רעיון למציאות אלא גם התמודדות עם הקשיים בדרך - דווקא שם נמצא הערך האמיתי בכל פרויקט שאנחנו עושים. לכן הטיפ שלי לכם הוא לא לפחד מכישלונות ומהתהליך עצמו; בהנחה שיש לכם זמן וסבלנות להתנסות ולהשתפר בעבודת הידיים שלכם, כל יצירה תהפוך למשהו ממשי שמספר סיפור אישי ומרגש מרגע היצירה ועד היום שבו תחליטו להתחיל פרויקט חדש.
חשוב לזכור: מאחורי כל רהיט יש אדם וסיפור שלא ניתן לקנות בחנויות הגדולות ביותר.