לפני כמה שנים, יצא לי לטוס לחו"ל עם חברים. אחת הערים שהכי ריתקו אותי הייתה ברצלונה. המורשת הקטלאנית, הארכיטקטורה הבלתי נתפסת של גאודי והריחות של האוכל המקומי היו כמו חלום שהתגשם. אבל מה שקרה שם באמת חקוק בליבי זה הפגישה שלי עם מקומית בשם מאריה.
כשישבנו בבית קפה קטן עם כוסות אספרסו אמיתי, ניסיתי לתקשר איתה באנגלית - אבל הגענו לנקודת מבוי סתום. היא לא הבינה הרבה אנגלית ואני רק ידעתי מעט ספרדית בסיסית. ואז, באומץ שלא ציפיתי מעצמי להראות, החלטתי לנסות לקשקש בשפת הסימנים החובקת עולם.
למרבה הת惊שותי ומחמאותיה של מאריה, הצלחנו ליצור תקשורת משעשעת ועמוקה גם בלי מילים רבות. בעזרתה הצלחתי ללמוד כמה ביטויים קטנים בקטלאנית שהיא חלקה איתי מתוך רצון לשתף את התרבות שלה.
באותו רגע נפל לי האסימון: שפה היא לא רק אוסף של מלים וכללים - אלא כלי לשיתוף ולעברת רגשות וחוויות. כשאנחנו עולים על מסלול השיח הזה ומנסים להבין אחד את השני למרות מחסומים פיזיים או תרבותיים, בסוף אנחנו מוצאים דרך להתחבר.
אז טיפ שאני ממליץ לכל מי שמתעניין בשפות הוא להתנסות בלי פחד! אם אתם רוצים לגרום לשיחה להתגלגל בצורה שוטפת יותר - אל תפחדו לקשקש קצת גם אם התחביר שלכם לא מושלם או שיש לכם מבטא זר. אנשים מעריכים את הניסיון ואפילו מצפים לו לפעמים! תחושת ההצלחה בהבנה הדדית בלתי נעלית פשוט עושה טוב על הלב.
החוויה שלי עם מאריה הזכירה לי עד כמה חשוב לפתוח את הלב ולגשת לכל מפגש חדש בחיים באופטימיות ובאמונה ששפה יכולה לגבור על כל מכשול - אם רק נשאר פתוחים לעולם סביבנו ולאנשים בתוכו.