באחת מישיבות הסניף של לשכת עורכי הדין, נזכרתי ברגעים שהפכו אותי לעורך דין. היה זה לפני כמה שנים, כשקיבלתי את התיק הראשון שלי. מדובר במקרה פשוט לכאורה - לקוח ששילם עבור שירות ואיכשהו לא קיבל אותו. הוא הגיע אליי עם מבטים מלאים באכזבה וייאוש, ואני זוכר איך הרגשתי אז; כל תפקיד ממשי שלי היה בבחינת לנסות ותהיתי אם אני באמת יכול לעזור לו.
כשהתחלתי לחקור את המקרה שלו, הבנתי שנכנסתי לתוך עולם רחב ומסובך הרבה יותר מכפי שחשבתי. פניתי לגורמים שונים: לספק השירות, למוסדות השונים ולחוק במובן הרחב שלו. חודשיים של חיפוש והתרוצצות אחר מסמכים עשו לי פלאים - הכל התחיל להתברר. בעזרתו של הלקוח שעודד ושיתף פעולה בכל צעד בדרך, מצאנו עיוותים בחוזה המקורי שהובילו לזמן אבוד ולעוגמת נפש גדולה.
בסוף התהליך הגשנו תביעה קטנה לבית המשפט המקומי ובסופו של דבר זכינו בהחלטה להחזיר ללקוח את כספו עם פיצוי על עוגמת נפש. רגע הניצחון הזה היה לי מתוק כמו דבש; האנחת רווחה מהלקוח גרמה לי להבין שאני לא רק עוסק במשפטים - אני חלק משינוי אמיתי בחיים של אנשים.
לאחר אותה חוויה, למדתי משהו חשוב: להיות משפטן זה הרבה מעבר לתארים ולפרוטוקולים - זה בעצם אפשרות להקשיב ולהיות אנושי מול כאבו של האחר. הטיפ שלי לכל כך הרבה משפטנים בתחילת הדרך הוא לפעמים לצלול יותר פנימה לדמיון האישי שלך; הייתה צריכה להיות כאן התמדה ונכונות לשאת בעול ההרגשה כי אתה מחויב למאבק שלהם כמו שהיית רוצה שמישהו יעמוד מאחוריך.
אז כשאתם עומדים מול תיק קשה או לקוח כועס או מיואש - זכרו שיש לכם כוח אדיר בידיים שלכם לשנות חיים וצורות חשיבה. זאת הזכות שלנו להיות חלק מהמקום שבו אנו נמצאים ולא פחות חשוב מזה - זו האחריות שלנו להיות שם בשביל אחרים בצורה הכי אנושית שאפשר.