לפני כמה שבועות החלטתי לקחת את הילדים שלי לפארק שעשועים. זה היה יום שישי שמשי, והאווירה הייתה מלאה בציפייה ובשמחה. מהשעה הראשונה שם, כל רגע הרגיש כמו מתנה - רשמתי בזיכרון כל צחוק, כל עיניים נוצצות וכל רכבת הרים מטורפת.
נכנסנו לפארק כשהלב שלי כבר היה מלא בלבטים האם אני באמת יכול להתחבר לכל הפעלות האלה שוב כאילו הייתי ילד. אני לא זוכר מתי פעם אחרונה חוויתי פחד ונפילה בכזה דרמטיות על טרמפולינה או בנפילה מגובה מתוך כיסאות מעופפים. אך כשראיתי את הילדים שלי רצים בבהלה למתקן הראשון - ידעתי שזה הזמן לשחרר גם את הילד שבי.
סיפרתי להם שהייתי ממליץ בכל פעם להתנסות במתקן הגבוה ביותר ראשון - אחרי הצעד הזה אין מה לחשוש ממה שנראה "מסוכן" יותר על פני השטח. אז עלינו לבריכה המעופפת עם הנהגה צוחקת וצרחות מרובות מסביב - וכשהיינו כמעט בראש הדרך, נשמעה ההכרזה של המדריך: "הכל יהיה בסדר! פשוט תסמכו על עצמכם!"
ובאמת, דקות לאחר מכן התעורר בי פחד מהלא נודע והתחלתי למשוך לעצמי חבלי חשיבה שאמרו לי: "אתה בן 35, לך תקנה גלידה במקום ליפול מפסגות". אבל הסתכלתי סביב וראיתי את הילדים שלי צועקים בשמחה וידעתי שאני חייב להעניק להם חוויה בלתי נשכחת.
ואז הגיעה הנפילה… בדיוק ברגע שבו גם העיניים שלי היו סגורות וגם הלב דפק במהירות שלא עצרה אותי מלצווח יחד עם צחוקם של הילדים! יצאנו בשלום משם עם לבבות פועמים וחוויות חדשות שיצטרפו לזיכרונות המתוקים שלנו.
כשאני חושב על זה עכשיו, יש הרבה דברים ללמוד מהרגעים האלה - אנחנו לעיתים נוטים להימנע מדברים שמלחיצים אותנו או מתקנים שחושבים שאנחנו כבר לא יכולים להתמודד איתם בגלל גילנו או מצבנו. אז הטיפ שלי לכם הוא פשוט להיות קצת טיפשים לפעמים; לכו אחרי הלב שלכם ואל תהססו לחוות מחדש דברים שריגשו אתכם בעבר.
אז אם אתם שואלים אותי איך לבחור בין גלידה לרכיבה באוויר - תמיד תלכו עם המשפחה ותבחרו בילדים שלכם בתור מדריכי השעשועים האמיתיים בחיים!
