כשהגעתי לסדנה הראשונה שלי, ישבתי בפינה והרגשתי כל כך זרה. הבטחתי לעצמי שאני לא אקח חלק בשום דבר, אבל אז התחילה המוזיקה. בהתחלה זה היה קל להישאר בשקט, רק לצפות בכמה משתתפים מקשרים קשרים עם עצמם ועם אחרים. אבל אחרי כמה דקות, משהו השתנה בתוכי.
המנחה ביקשה מכולם לעמוד במעגל ולשתף משהו מהלב. הרגשתי את הלב שלי דופק כמו תוף בודד במדבר - רציתי לשחרר את כל מה שנאגר בי, אך הפחד מנע ממני לדבר. ולאט לאט, אחד אחרי השני החלו האנשים סביבי לפתוח את סגור ליבם ולהזרים רגש אמיתי לחלל החדר.
אני זוכרת במיוחד אחת המשתתפות שעמדה לקראת סוף הסיבוב וכמאמר הקוראים… היא חייכה והגיבה: "אני פה כי אני מחפשת דרך ליצר חיבור עם עצמי". פתאום זה הקל עליי להבין שאין שום מסיכה כאן - כולנו באותו מצב של פגיעות ורצון להתחבר.
כשזה הגיע אליי והתמקדו בי בעיני כולם הרגשתי איך הפחד מתמוסס לתוך האוויר ואני פשוט אמרתי: "אני רוצה לבקש סליחה." סליחה מעצמי על שנים של התעלמות מרגשות כל כך חשובים. היה שקט בחדר ואז התחלנו להשיח רעיונות ועצות - חברויות נוצרו שם ברגעים קסומים שלא אשכח לעולם.
החוויה הזו לימדה אותי שתמיד יש מקום לחדש ולהתפתח; אשרייך אם אתה מוצא זמן להתנסות בסדנאות שונות! בכל סדנה יש עולם חדש שממתין לך - פיסות מידע קטנות שהן בעצם מפתחות לכל הכאב או השמחה שחיים בתוכך.
אז טיפ קטן ממני: אל תחכו לתוצאה מושלמת כדי להצטרף למקום כזה - לפעמים ההתחלה היא המסע הכי יפה שבו תלמדו מי אתם באמת ומה משמעותכם בעולם הזה. כשאתם חושבים על סדנא, פשוט קפצו למים העמוקים ותראו איך צפים יחד!