הייתי בעיצומו של יום עבודה שגרתי במשרד, כאשר נכנס אלי לקוח עם סיפור שהזכיר לי עד כמה העבודה שלנו היא לא תמיד רק על חוקים ותקנות. בעיני רוחי, המשפטנים נוטים לשכוח לפעמים את ההיבט האנושי שנמצא מאחורי כל מקרה.
הלקוח היה גבר בשנות הארבעים לחייו, שרק לפני שבועיים איבד את אשתו בתאונת דרכים. הוא הגיע אליי כדי לטפל בדרישה למפיצת ביטוח החיים שלה. אבל בסוף השיחה גיליתי שזה לא מה שהוא באמת רוצה - הוא רק רצה לדבר על האובדן שלו. אחרי כשעה שבה דיברנו, הבנתי שאם אני רוצה לעזור לו בצורה אמיתית, אני חייבת להקשיב קצת יותר ולנסות להבין את הכאב שהוא עובר.
סיפרתי לו על הסבתא שלי, ואיך שסיפרה לי פעם שסבל והפסדים חלק בלתי נפרד ממעגל החיים. שמתי לב שבשלב הזה הלקוחות הופכים לסוג של משפחה וכשהבהרתי לו שאני לא כאן רק בשביל החוזים והמסמכים אלא גם בשביל לתמוך בו במצב הקשה הזה - הוא פתאום הרגיש בנח יותר.
מאותו רגע ואילך החלטתי לדרוש מעצמי להיות לא רק משפטנית טובה אלא גם אדם טוב - אחד שיודע להקשיב ולהיות שם ברגעים הקשים באמת. המשפט שלנו אינו מסתכם בניירות וטיעונים בבית המשפט; יש בו הרבה יותר מזה - יש מורשת אנושית עמוקה שכוללת השראה ורוך.
טיפ קטן: כשאתם פוגשים לקוחות או אנשים באשר הם - הקדישו זמן לשמוע את הסיפור שלהם מבפנים. זה יכול לשנות הכל עבורכם וגם עבורם.
משפטנות היא מקצוע מרגש ומאתגר ובשביל לעמוד מול האתגרים הללו צריך לזכור שאנחנו קודם כל בני אדם עם רגשות וחוויות משותפות.