לאחרונה החלטנו אני והחברים לנסוע למופע חיות בפארק בעכו. אמנם לא הייתי בטוח מה לצפות - חששתי שמדובר במשהו פשטני ולא מרגש, אבל החלטנו ללכת עם הזרם. היו ימים שהיינו שואלים את עצמנו אם אנחנו כבר "גדולים מדי" לדברים כאלה, אבל הלב שלי תמיד יודע לחזור לילדות.
המקום היה מלא בצבעים ובריחות. כשקנינו כרטיסים ונכנסו לפארק, ראיתי ילדים קטנים מחזיקים בובות של חיות ואורחים מבוגרים מתפעלים מציורי פנים שהם עשו לעצמם. האווירה הייתה כמו שוברת מוסדות - כולם מחייכים ומתרגשים.
החתול הענקי שעל הבמה ריתק אותי במיוחד; הוא רק שכב שם וחכך את אוזניו באדמה, אבל בכל תנועה שלו היתה משהו ששבה את הלב. הזכרתי לעצמי כמה אני אוהב חיות ואיך הן מצליחות לגעת בליבותינו בדרכים שונות. כל קפיצה וצעד שלהם הסביר לי שגם הם אנשים - יש להם רגשות ורצונות.
אחרי המופע התיישבנו על ספסל ליד האגם ושתינו מיץ תפוחים קר שהיה כמו ניחוח של ילדות בקיץ. דיברנו על החוויות שלנו ועל איך חשוב להרגיש ולהתחבר לעולם שסביבנו, גם כשהחיים הולכים מהר מדי ולפעמים שוכחים להשאיר מקום לדברים הפשוטים והיפים.
טיפ קטן ממני: אל תשכחו לנצל רגעים כאלה כדי להתחבר לאנשים ולא פעם אפילו לבקש מהם לשתף את התחושות שלהם במהלך המופעים או ההופעות שאליהם אתם הולכים. זה יכול לפתוח לכם עולם חדש של מחשבות ותחושות שלא הייתם חושבים עליהם קודם לכן.
אז אם אתם מתלבטים לגבי מופעים או הופעות עתידיים - פשוט לכו! החוויות הכי יקרות שאספת בזיכרון עשויות להיות דווקא הלא צפויות ביותר.