לפני כמה חודשים, החלטתי לנסות את כוחי בעולם הנגרות. תמיד ראיתי בזה משהו קסום: השינוי שיכול להתהוות מעץ פשוט, והיכולת ליצור משהו ייחודי שאחרים ייהנו ממנו. אחרי חיפושים לא מעטים מצאתי סדנה קטנה בדרום הארץ, שמנוהלת על ידי נגרים ותיקים שלמדו את המלאכה מהשורש.
ביום הראשון בסדנה, כשתפסתי בכלים בידיים tremblantes, הרגשתי קצת כמו ילד שוב. למדריך היה חיוך רחב ומרגיע והוא התחיל להסביר לנו על עץ האורן שנכין ממנו שולחן קטן. הוא סיפר איך כל פיסת עץ מספרת סיפור: היכן גדלה, באיזה מזג אוויר חשבה להיות ועוד. במהלך העבודה גיליתי כמה כוח יש למגע שלנו עם החומר - כל חריצה וכל ליטוש הפכו למשמעותיים יותר כשחשבנו גם על מי שהשולחן הזה יתארח אצלם.
מדי פעם אני מוצא את עצמי עצור בפינה כדי להביט בעבודות חבריי לסדנה. חלקם היו צעירים בני 20 שהתנסו בפעם הראשונה ואחרים מבוגרים יותר שחזרו אל העשייה לאחר שנים רבות. בשיחות שבינינו גילו כולם שיש משהו מעניין בכך שאנחנו מתאגדים סביב העשייה הזו; זה הרבה מעבר לנגרות עצמה - זו חוויית חיים שמשלבת יצירה עם חברות וקהילה.
טיפ שלי? קחו לכם רגע נוסף בכל פרויקט נגרות להסתכל סביבכם ולהעריך את התהליך במקום רק לחכות להגיע לתוצאה הסופית. זו דרך נהדרת לאמן סבלנות ולגלות דברים חדשים בעצמכם ובעבודה שלכם.
וזה בדיוק מה שעשה אותי מאושר - היכולת להבין שהנגרות היא לא רק מקצוע אלא אמנות המחברת בין אנשים ובין רעיונות שהם חלק ממך עצמך.
אז נכון, השולחן שבניתי לא יהיה המפואר ביותר במדינה (קל לשבור אותו בקליק), אבל הוא נטוע בזיכרונות וברגשות שאני אשמור בליבי לאורך זמן רב מאוד.