בוקר אחד החלטתי לקפוץ לשוק האוכל המקומי. כבר הרבה זמן שלא הייתי שם, והרגשתי שזו הזדמנות מושלמת לרענן את החוויות שלי ולגלות טעמים חדשים. כשנכנסתי לשוק, נדמה היה שאני נכנס לארמון של צבעים וריחות: הירקות ירוקים עזים, הפירות בשלל גוונים מתובלים במרכז השולחנות והמאפים הטריים שהציגו את עצמם בגאווה.
תוך כדי שיטוט בין הדוכנים, נעמדתי ליד דוכן קטן שמכר אוכל מזרחי. שם פגשתי אישה מבוגרת בשם מרים, שהציעה לי לטעום מהקובות שלה. כשהיא הכינה אותן בידיים מיומנות עם חיוך רחב על הפנים, הרגשתי כאילו אני צועד לתוך סיפור משפחתי - כל קובה הייתה כמו כלי לספר על הסבתא שלה והמסורת שעברה מדור לדור.
כשסיימנו לדבר ומרים נתנה לי קובה שאך הכינה - אחד עם בשר והשני עם سبانخ בצל ושום - ליבי התמלא בשמחה פשוטה. הטעם היה כל כך עשיר וכל נגיסה הרגישה כמו נשיקה ממשפחה חמה ומחבקת.
אחרי ארוחת הבוקר הזאת הבנתי שוב עד כמה אוכל יכול להיות מחבר בין אנשים ורגעים בחיים שלנו. לא רק שהקובות של מרים היו טעימות להפליא; הם גם עוררו בי נוסטלגיה לזמנים טובים יותר ויותר קרבה לחוויות ושורשים שלי.
אז הנה טיפ קטן עבורכם: כשאתם מגיעים לשוק הבא שלכם או אפילו למכולת השכונתית - אל תהססו לעצור ולדבר עם המוכר או המוכרת במקום! גם אם מדובר במוצר שאתם מכירים היטב - תודו לי אח"כ שנעשתה לכם חיבור חדש ומיוחד דווקא דרך הקשרים האנושיים שנמצאים באוכל שסביבכם. אתם אף פעם לא יודעים איזו סיפור ונוסטלגיה מחכים לכם מאחוריו...