כשהייתי ילדה, אחד הזיכרונות הכי יפים שיש לי הוא מהבוקר של יום שישי. השמש הייתה זורחת ואמא שלי הייתה מתעוררת מוקדם בכדי להכין לחם. לא היה שום דבר כמו הריח הזה - ריח החמאה והקמח המוקדמים שהתערבבו באוויר ונשאו עמם הבטחה של חגיגה משפחתית.
היינו מחכים בסבלנות שהלחם יתפח בתנור, ולאחר מכן, היינו קוטעים פרוסות חמות עם חמאה וריבה. כל ביס הרגיש כמו חיבוק שדרכו התבררו סודות של אהבה וביטחון. אני זוכרת איך כל משפחה סביבנו ניסתה לשחזר את המתכון שלהן, אבל הלחם של אמא תמיד היה מיוחד - הוא היה מלא בחום ובנתינה.
אולי זה מה שעושה את האפייה כל כך משמעותית בעיניי: ההזדמנות לקחת משהו פשוט כמו קמח ומים ולהפוך אותו למשהו מעורר תחושות ומבעיר זיכרונות מקסימים. היום, כשאני מנסה לאפות בעצמי, אני מביאה איתי את אותם רגעים קסומים מהילדות ונותנת להם לצאת מכלל שתיקה.
אם יש לכם ספק לגבי כוחו של הלחם בביתכם, תנו לו צ'אנס - אפילו מאפה פשוט יכול להפוך לכלי לשיחות לבביות ולצחוקים משותפים במטבח. טיפ קטן ממני: אל תפחדו להיות יצירתיים! אפשר להוסיף לתערובת כמה תבלינים או עשבי תיבול שאתם אוהבים; גלריה צבעונית שמשתפת פעולה עם בצק יכולה רק להעשיר את החוויה שלכם ושל הקרובים לכם.
אז בפעם הבאה שאתם עומדים מול כוס קמח ושמרים, חשבו על הזכרון הבא שתרצו ליצור ועל החיבוק הזה שאתם רוצים לחלוק עם האנשים שאוהבים אתכם. כי בדיוק ברגע הזה מתחילים הקסם והאושר שבאפייה.