לפני כמה ימים, אחרי יום עבודה ארוך ומייגע, החלטתי לאסוף כוחות ולהתנסות במשהו שייחודי לי - הכנתי פסטה עם רוטב עגבניות ביתי. אני יודע שזה נשמע פשוט ולא מאוד מרגש, אבל יש משהו בפעולה הזו של לבשל ששואבת אותי לתוך עולם אחר.
כשאני מבשל, אני לא סתם מוסיף מרכיבים לסיר; אני ממש חווה את כל התהליך. ההכנה מתחילה בחיתוך הבצל והשום, והריח שמתפשט בבית הוא כמו מתכון לגעגועים. אמא שלי תמיד אומרת שהאוכל שנעשה באהבה הוא האוכל הכי טעים, ואני לגמרי מסכים איתה.
אז חיפשתי בעיני העגבניות הטריות שהיו מונחות בידי בשוק וזה היה רגע מיוחד - לבחור את הטובות ביותר נגד כל הסיכויים שבין ריחות השום הממלאים את אוויר המטבח לבין נשק הקיץ החם שדורש הרבה מים וקרירות.
נקודת השיא הגיעה כשערבבתי הכל בסיר הגדול: העגבניות המעוכות עם מעט בזיליקום טרי, מלח וזית איכותי. ברקע התנגן לי שיר ישן שמזכיר לי ילדות ונראה כאילו הזמן עמד מלכת. זה הרגיש כמו קסם.
בסופו של דבר מה שמיוחד בפסטה שלי זה לא רק המרכיבים אלא גם הזיכרונות שהיא עוררה בי: ערבויות משפחתיות סביב שולחן האוכל שלי כשהייתי ילד קטן, והחיבוקים החמים של אמא לפני הארוחה.
אם יש טיפ שאני יכול לתת לכם זה לקחת רגע לעצור ולחשוב על מה שאתם מכניסים לסירים שלכם-לא רק בתור אוכל אלא כתחליף לזמן איכות עם עצמכם או עם אחרים. אוכל יכול להיות מקור לקשר ולהתרפקות על זיכרונות יקרים.
כל פ pratos לחיים שאנו מבשלים הם למעשה מעין קפסולות זמן - יחד אנחנו יכולים ליצור מהם חוויות מיוחדות שיהפכו לכל מה שאני מתקדם בדרך זו או אחרת.
אז פעם הבאה שאתם נכנסים למטבח לחשוב על כך - אולי תמצאו שם יותר מסתם מתכון; אולי תגלו שם חלקים מעצמכם שהרבה זמן לא נגעתם בהם.