כשאני חושב על מרכזי ההדרכה, עולה לי במחשבה זיכרון מעוצב מחוויות שהיו חלק חשוב במסע שלי. לפני כמה שנים, החלטתי להצטרף לסדנת הדרכה בקיבוץ בצפון הארץ. זה היה חם באוגוסט וניצלתי את כל יום של שמש כדי להתמקד בתהליך הלמידה ובקשרים שנרקמו עם אנשים שונים.
באחד הימים, המנחה שלנו ביקש מאיתנו לשתף סיפור אישי שעיצב אותנו. אני לא יכול לתאר כמה זה היה מרגש לפתוח את הלב מול קבוצה שעד אז היו רק זרים בשבילי. התחלתי לדבר על התקופה שבה עזבתי מקום עבודה בו הייתי תקוע במשך שנים רבות, ופחדים שצצו כשפניתי לכיוון חדש ובלתי נודע - כמו חיפוש אחר משמעות ולהרגיש שאני חי ולא פשוט שורד.
כשהסיפור שלי גולל בפניהם, ראיתי איך העיניים מתחברות לרגשות שלי. לא רק אני פתחתי את הלב, אלא גם אחרים עשו זאת באומץ רב - סיפורים על כישלונות וכיצד הם הפכו להצלחות; רגעים ששברו אותם ואילו רגעים גרמו להם לפרות מחדש. הקסם הזה בהחלפת חוויות הוא משהו שלא ניתן למדוד לפי מדדים סטטיסטיים או הנחיות רוקחות; זה החיים עצמם במיטבם.
אם יש לי טיפ אחד לתת למישהו שמתעניין בנושא מרכזי ההדרכה، זה להיות פתוחים וללא פחד מהחוויה האנושית. תחשבו על הסדנאות או המפגשים הבאים שלכם; אל תהססו לחשוף צדדים שאולי אתם AF מתביישים בהם לפעמים וכל הכאב והמתח יכולים להפוך לכוח מניע לעזור לאחרים למצוא את דרכם.
כי בסופו של דבר, אמנם אנחנו כל כך שונים אך יחד עם זאת דומים יותר ממה שאנחנו רוצים להודות - כולנו מחפשים מקום להתחבר, ללמוד ולצמוח יחד בחיים האלה. ומה טוב יותר ממקום שמוקדש לכך?