בוקר אחד, ישבתי על הספה שלי וממש הרגשתי איך העייפות שוקעת לי בעצמות. החיים הטורבולנטיים של העבודה, הבית והחברים פשוט התחילו לשחוק אותי. הייתי רגועה כלפי חוץ, אבל בפנים? כאוס מוחלט. חברים דיברו על תרפיסטים בשיחות חולין ואני ממש לא הבנתי מה מגיע להם כל כך הרבה פירגון.
בסופו של דבר החלטתי לנסות את מזלי גם אני. פניתי לתרפיסטית מקסימה שמצאתי באינטרנט (לא שקר אגב - המלצות מדהימות!) ונכנסתי למשרד שלה כשהלב שלי דפק כמו משוגע. ההרגשה הראשונה שהייתה לי היא שילוב בין חשש ותקווה - האם אני באמת מוכנה לחשוף את עצמי?
עם הזמן גיליתי שאין דבר מפחיד יותר מאשר להסתכל פנימה ולהכיר בכאב ובפחדים שלנו. השיחות איתה פתחו לי עולמות שלא ידעתי שיש באיזור הפנימי שלי; זה היה כמו לנקות מחסן עמוס שאירועים ותוכניות ישנות שכחו עליו ושאטו בו במשך שנים.
בתוך התהליך הזה למדתי משהו חשוב: אין בושה בלבקש עזרה. כולנו זקוקים ליד מושטת לפעמים, ובמקום להודות בזה, אנחנו נוטים להסתיר את הכאב בתוך מעגל מתמשך של התמודדות לבד.
אם אתם חושבים להתחיל טיפול או כבר באמצע הדרך שלו, יש טיפ שאני רוצה לחלוק: אל תמהרו להגיע לקווים סופיים בתהליך שלכם. זה בסדר להיות במקום הלא נוח والמסובך בעכשיו! תהיו סבלניים עם עצמכם. התרפיה היא מסע אישי ואינטימי שבו אתם לומדים להכיר וללמוד על עצמכם מכיוונים חדשים.
אז אם גם לכם קשה ולעיתים נדמה שהעולם קורס תחת הנטל - זכרו שאתם לא לבד ואין רע בכך לבקש עזרה להשאיר אותנו צפים בחיים המורכבים האלה.