לפני כמה שנים, כששיפצתי את הבית שלי, חבר של אבא קישר אותי עם בנאי מקומי. שמו היה מייקי, בן אדם עם נשמה ענקית וידיים שיכלו להרים עולמות. לא רק שהוא היה מקצוען אמיתי, אלא גם איש שיחה נפלא. בשיחותינו הבנתי שמייקי לא רואה בבניית בתים עבודה כתחביב, אלא כאמנות.
ביום הראשון לעבודה הוא הגיע עם חיוך רחב ומספר כלים שהיו לו מין אוצרות בלתי נגמרים. כשפגשתי אותו לראשונה באטריה - זזתי בין הפטישים למגרדים כמו ילד בחנות צעצועים. "הדבר החשוב ביותר בבנאות," אמר לי מייקי תוך כדי הערכת הקירות שלי, "זה להבין מה הבעלים רוצים בלי שהם יגידו לך."
ואכן, יום אחרי יום נבנה משהו יותר מעוד בית: נבנו קשרים אנושיים על החומרים שאחזו אותנו יחד. הוא לימד אותי לדמיין את התוצאה הסופית לפני שבכלל התחלנו לקדוח או לחתוך. זה היה שיעור שלא למדתי רק בענף הבנאות; זו הייתה שיעורה של החיים - חשיבות היכולת לראות קדימה ולהאמין במשהו לפני שהוא מתממש.
כשהגענו לשלב הצבע והגימור, הייתי מלא בציפייה ובחשש גם יחד. "אתה יודע," אמר לי מייקי בעיניים נוצצות במשמעות עמוקה יותר מהצבע שהיה בידיו, "סוף סוף אנחנו מסיימים משהו שאתה תוכל להרגיש בו גאה." כשהבית הפך לבית אמיתי שקיבל חיים משלו ואני חוויתי את השינוי הזה - הרגשתי שאני חלק ממשהו הרבה מעבר לרעפים ולגוונים.
אז הנה טיפ אישי שלי: תמיד תקחו רגע באמת לתכנן מה אתם רוצים לבנות ולא רק איך לעשות זאת פיזית - כי בסופו של דבר הכל מתחיל בראש ובלב שלנו.
אם יש לכם פרויקט ביד ואתם זקוקים לסוג של דחיפה או השראה - פשוט תמצאו בנאי שיהיה מסוגל לחלוק איתכם מזמן שלו ומהידע שלו; שכן לפעמים הקשרים שאנחנו בונים הם אלה שעושים את ההבדל הגדול באמת.