לפני כמה חודשים, ביקרתי אצל סבתא שלי. היא אפתה את עוגת הדובדבנים המפורסמת שלה, והבריח שבין קירות המטבח שלנו היה מלא בניחוחות מתוקים שהחזירו אותי אל ילדותי. אני זוכר איך הייתי עומד לידה כילד קטן, מקווה לחטוף פרוסה מהעוגה עוד לפני שהיא הספיקה להתקרר. עכשיו, כשאני כבר בן 30 עם משפחה משלי, לא יכולתי שלא לחשוב עד כמה האוכל יוצק משמעות בהיסטוריה המשפחתית שלנו.
כשהעוגה פורסמה לשולחן והמעטפת החמימה שלה התמוססה עם כל חיתוך, הרגשתי איך הזיכרונות צפים ומלאים ברגשות. מעבר לטעם המתוק של הדובדבנים וחמימות הבצק הטרי, יש משהו מיוחד באוכל שמחבר אותנו לערכים ולמסורת שלנו. כל ביס הוא כמו שיחה עם הסבים והסבתות שכבר אינם בין החיים - זו דרך להמשיך את הסיפור שלהם.
מאז החלטתי שאני רוצה לשמר את המסורות הקולינריות במשפחה שלי. התחלתי לערוך ערבי אוכל שבהם אני מבקש מכל אחד להביא מנות ששייכות לו או לזכר קרובי משפחה אהובים. העשייה הזאת יצרה תחושת קשר עמוקה יותר בינינו וחשפה זיכרונות חדשים שיש לי ולילדים שלי לחלוק איתם בעתיד.
אם גם אתם רוצים לתת נופך חדש למפגשי המשפחה שלכם ולאכול לא רק אלא לחוות - הקדישו ערב למנה מעשה ידכם או אפילו פשוט בקשו מאחד ממי שנמצא סביבכם לספר על המאכל שהוא הכי אוהב ואותו ראה בבית הוריו/סבא וסבתא שלו. תראו שזה הרבה יותר מעוד ארוחה; מדובר בבניית גשרים של רגשות וזכרונות שיצליחו לעבור מדור לדור.
אותן טעמים יכולים לגרום לשיחות להתגלגל כמו כדור שלג של סיפורים שאיש לא יכול לעצור אותם…