אחד הדברים שאני הכי אוהבת לעשות זה לגלות בתי קפה קטנים וקסומים, כאלה שמחות לאור השמש ומתרפקות על נשמות העוברים והשבים. השבוע מצאתי את עצמי במרכז העיר והיתקלתי במקום שאפילו לא ידעתי שהוא קיים - בית קפה קטן עם חלונות גדולים וגינה פסטורלית בצד.
יש לי מנהג, כשאני נכנסת לבית קפה חדש אני תמיד מחליטה מה להזמין לפי הריח. במקרה הזה, ניחוח של עוגיות טריות ואספרסו משובח גרם לי לחייך מיד. התיישבתי בפינה שקטה, והמלצרית החביבה המליצה לי לנסות את הקפוצ'ינו שלהם ואת העוגה הייחודית שהכינו באותו יום - עוגת גזר עם אגוזי פקאן.
כל לגימה מהקפוצ'ינו הייתה כמו חיבוק חם ביום קריר. הניסיון לדעת איך מתבצע תהליך ההכנה רק הוסיף למגנטיות של המקום. תוך כדי הסחת דעת מהרעש שבחוץ, הייתי מוקפת בזוגות מאוהבים, קבוצות חברים ושיחות שמתערבבות זו בזו - כל אחד מהם מביא איתו סיפור אחר.
לאט-לאט גם אני שקוע במחשבות שלי: איזה יופי זה למצוא מקום שבו אפשר להיות לבד וכמה זמן אין לנו לבקש בבקשה "להרגיש", פשוט להרגיש, בין ארבעה קירות ובין כוס ריקה למחצה לכך נגמר עוד יום ארוך בעבודה. ואז הגיע רגע המכונת הקפה דיה - הפעם היה זה רעש מדויק שגם שימר את הייחוד של הבית קפה הזה ולא נתן לשיחה my אחרת להשתלט על המחשבות שלי.
לקראת סוף הביקור שלי שתיתי את המשקה האחרון שלי בזמן שהתבוננתי בחיינו הדינמיים מסביבי; הבנתי כמה נפלא לפעמים לרגעים להפסיק לרוץ ולהקדיש רגע לעצמנו בתוך הכאוס הקטן הזה שנקרא חיים.
אם יש טיפ קטן שאני יכולה לתת מכל החוויה הזו הוא: אל תפסחו על רגעים קטנים! תנו לכף ידכם לעבור על המדרכה ולגלות מקומות חדשים בעיר שלכם. בכל פינה מסתתר סיפור חדש וחיבור אמיתי עם עצמכם או עם אחרים.
ואולי בעתיד אתם תמצאו את עצמכם מופתעים מכך שבעוד חודשים מעכשיו תוכלו לשוב לבית הקפה שבו התחלתם לדמיין תחביב חדש או פרויקט אישי? כדאי לנסות… 💛