הייתי בסוף השבוע האחרון בפארק שעשועים עם בני הקטן, אורי, ועוד כמה חברים. זה היה יום שהתחיל כמו כל יום אחר, אבל התפתח להרפתקה שלא תשכח זמן רב. השמש זרחה, הרוח הייתה נושאת איתה ריחות של פופקורן וגלידה - כולם היו מרוגשים לקראת החוויה המיוחדת.
אחרי שעתיים על האטרקציות, החלטתי לקחת את אורי ואחת מהחברות שלו לנסיעה ברכבת רכבת ההרים - סוג של טירון לאמא גזעית כמוני! הסכמתי בלב מבעבע מפחד לנוע מתחת לשלט "אזהרה: רק למבוגרים!" והצגתי את עצמי כאילו אני אשת חיל ללא גבולות. כשהרכבת התחילה לטפס למעלה ולמטה בצורה מסחררת, גיליתי שמדי פעם התפוסת שלי משותפת עם חוויות שכבר היו רחוקות ממני שנים רבות. איך הפרצופים של הילדים סביבנו התמלאו בהתרגשות על כל זינוק בגובה!
באחת הפניות החדות הרגשתי שאני מאבדת אחיזה לרגע והלב שלי דפק מהר יותר מכל רעש פתאומי שהיה שם באוויר. ואז נשמע צחוקו של אורי שנישא מעל הבלגן ורגש עז שטף אותי - רגע של קישור אמיתי בינינו. כשצץ הזיכרון שלו מחייך אליי בהתלהבות מהחוויה הזו הגיע המוטיבציה להמשיך לנסות לחוות עוד דברים יחד.
טיולים בפארקי שעשועים הם הרבה יותר מעוד ניסיון סופר-מהיר ומרגש; הם הזדמנות לבנות זיכרונות יקרים עם אנשים אהובים ולהתקרב באמת. יש משהו בזה שאתה נמצא במקום שבו אתה יכול להשאיר את הדאגות בחוץ ולצלול לתוך עולם צבעוני ומתמלא בשמחות קטנות.
אז טיפ קטן אם אתם מתכננים לצאת לפארק: הקדישו זמן לכל אחד מהילדים שלכם או חברים שאתם יוצאים איתם כדי ליצור קשרים במהלך הפעילויות השונות. ת’כלס? גם אם תעשו בסופו של דבר פעילות קצת פחות מותחת (נניח לחלוק כוס גלידה ליד הבריכה) זו יכולה להיות החוויה הכי משמעותית שאפשר לחלוק יחד.
בסוף היום חזרנו הביתה עייפים אבל מלאי אור ושמחה בלב, ואני מבינה עכשיו כמה חשוב להתחבר מחדש לדברים הפשוטים האלה שגורמים לנו להרגיש חי אפילו בעולם המטורף הזה שבחוץ.