לפני כמה ימים, בוקר אחד רגיל כמו כל האחרים, החלטתי לצאת מהשגרה ולנסות להכין לחם עצמי. זה היה רגע נדיר שבו חשבתי על המשמעות של אוכל בחיי - איך הוא מחבר אנשים, מזכיר זיכרונות ילדות ונוגע בלבבות. אז התעורר בי הרצון לאפות.
נכנסתי למטבח עם הקמח והמים, הרגשתי כמו ילדים קטנים שמחקים את המבוגרים בזמן משחקי מסעדות. הוצאתי את המערוך ואת קערת הערבוב והשמחה צרכה ממני כמעט להיות מציאותית. אחרי חצי שעה של לישה (פשוט עונג!), התיישבתי לרגע על הכיסא והתחלתי לחשוב.
המחשבות שלי נרקמו סביב השאלות שעולות בדרך כלל כשאני מכינה משהו חדש: מה עושה מאפה טעים? אולי זה המרכיבים; אולי גם האווירה שבה אנחנו עובדים? ואז, באותו רגע קלטתי שזה בדיוק ככה גם בחיים עצמם - לפעמים מספיק פשוט לשחרר ולהתמסר לתהליך.
לאחר המתנה קצרה (שזה החלק הכי קשה), הלחם יצא מהתנור ומילא את הבית בריח שאין לו תחליף. התיישבתי לשולחן עם פרוסת לחם טרי וזפת אותה בשמן זית ואיזה מלח גס שקניתי שנים קודם לכן ולא ידעתי מתי להשתמש בו. כל נשימה הייתה מלאה בעונג וכל ביס פתח בפני עולם חדש ויפה.
ומה למדתי מזה? שאפשר למצוא אושר בזוטות ושכל צעד קטן בתהליך יכול להוביל לתוצאה גדולה ומרגשת יותר משחשבנו. אז אני ממליצה לכם לנסות לאפות משהו השבוע - אפילו עוגיות פשוטות או פוקצ'ה בגובה העיניים - ותוודאו שיש לידכם חבר טוב או שניים כדי לחלוק איתם את ההצלחה.
בסופו של דבר, גיליתי שהאוכל שסביבנו הוא הרבה מעבר לסתם רעבון; הוא הזדמנות להתחבר לעצמנו ולעולם שיקיף אותנו.