לפני כמה שנים, כשהילד שלי היה בכיתה א', התקיימה פגישת הורים בבית הספר. אני זוכרת את החששות שפרנסו אותי לאור העיניים של ההורים האחרים - חלקם היו בטוחים בעצמם ואחרים נראו מבולבלים. בשיחות שננעלו באוויר, גיליתי שהחוויה הזו היא יותר מסתם יום הראשון לבית ספר; היא הייתה פתיחה לפרק חדש בחיים שלו.
אחת המורות שראיתי דיברה על איך כל ילד מגיע עם עולם משלו, וכמה זה חשוב לתת לכל אחד מהם מקום לבטא את עצמם. משהו במילים שלה רגש אותי עד עמקי נשמתי. היא סיפרה סיפור על תלמיד שהתקשה בפרדת מילים פשוטות אבל מצא ביטוי נפלא בציוריו - והשיעור הזה לעולם יישאר איתי.
באותו רגע הבנתי עד כמה מוסדות החינוך הם הרבה יותר ממוסדות להעברת מידע. הם צריכים להיות מקומות של הקשבה והבנה, חללים שבהם ילדים מרגישים מוגנים ובוטחים לחלום ולבטא את עצמם. החינוך האמיתי מתחיל בכל מפגש אנושי קטן - בין מורה לתלמיד, בין חבר לחבר ראשון.
אם יש לי טיפ להוסיף להורים החדשים בעולם הזה של מערכת החינוך - תזכרו לדבר עם הילד שלכם על ההתנסויות שלו בגן או בבית הספר, לשאול שאלות ולהקשיב בתשומת לב לתשובות. לפעמים מה שמעניין אותם זה מעבר למבחנים ולציונים; זה יכול להיות הצלחה קטנה בהכנת עבודה כיתתית או איזה משחק ששיחקו בחצר.
חינוך זו מסע משותף שפשוט אי אפשר לעשות לבד. באותו בית ספר שבו הילד שלי לומד ישנם רגעים קסומים שאני זוכה לראות ולהרגיש גם כאמא, ואני מאחל לכולנו לעבור את המסע הזה עם אהבה ופתיחות אמיצה - כי בסופו של דבר אלו הרגעים הקטנים בונים אותנו ואת דור העתיד שלנו.