כשהייתי ילד, אחת מזיכרונותיי היפים ביותר הייתה הספרייה המקומית. זה היה מקום של קסם שבו הזמן עמד מלכת וריח הנייר המיושן התערבב ברחש השקט של הדפים הנשקפים לעינייך. אני זוכר איך הייתי נכנס פנימה, מרגיש את הפלא שבמקום הזה, ובוחן בקפידה כל כותר בספרים שהיו גבוהים ממני.
אמא שלי תמיד אמרה לי: "אל תתפוס יותר מדי ספרים." אבל בכיסי היו תמיד קצת יותר משניים או שלושה. אהבתי לשוטט בין המדפים ולגלות סופרים חדשים שהובילו אותי לעולמות רחוקים ולא מוכרים. זה לא היה רק על הקריאה; זה היה גם על ההרגשה שאתה חלק ממשהו גדול יותר.
זכור לי במיוחד יום מסוים שבו מצאתי ספר ישן שנראה כאילו עבר איתו עולם רווי חוויות. קראתי עליו המלצה מהספרנית המקסימה שידעתי שהיא מכירה כמעט כל ספר במדף כמו את ידה שלה. היא הציעה לי לנסות לקרוא אותו בזמן שהתנדבתי בספרייה אחרי הלימודים, והקליפה הצהובה שלו מיד הוציאה ממני תחושת סקרנות עצומה.
וכך יצא שבתוך כמה ימים מצאתי את עצמי שקוע בעלילה מדהימה על נער שמגלה אוצרות חבויים בארץ ישראל בתקופת מלחמת העולם השנייה. לילותיי השתנו והפכו להרפתקאות טובות מול אור המנורה הקטן בחדר שלי.
אבל לא מדובר רק בסיפורים עצמם - הספריות הן מקומות לפיתוח חשיבה, למידה ושיתוף פעולה עם אחרים. אילו הייתם רואים אותי מתיישב ליד ילד אחר ואנחנו מחליפים המלצות על ספרים תוך כדי שאנו שותים קפה (שוקו במקרה שלי), הייתם מבינים איזה קשר אפשר לבנות דרך האישור שאני נותן לאחר להיכנס אל עולמי באמצעות מילה כתובה.
אז אם אתם עדיין לא מנצלים את האפשרויות שמציעות לכם הספריות בעירכם, אולי הגיע הזמן שתעצרו רגע ותנסו להקדיש שעה בשבוע לגילוי מחדש שלהן? יש שם עושר שאין לו תחליף שממתין לכם בדיוק מעבר לדלת.
