לאחרונה, אחרי שהגשתי את הרכב הקלאסי שלי לטיפול תקופתי, מצאתי את עצמי יושב באותו מוסך מוכר ומוקף בכל כך הרבה נוסטלגיה. זהו מקום שבו לא רק מכוניות מתוחזקות אלא גם זיכרונות ותחושות ישנות קמות לתחייה. השקט שבמוסך, ריח השמן והברזל-אלה הדברים שמזכירים לי למה אני אוהב כל כך את התחביב הזה.
הרכב שלי הוא פגו 504 שנת 1972. כאשר הגעתי אליו לראשונה בשוק הפשפשים, התמגנטתי אליו מיד. זו הייתה אהבה ממבט ראשון, ובאותו רגע ידעתי שאני חייב לאמץ אותו ולהחזיר לו את עולמו המזהיר של פעם. במשך חודשים הקדשתי לשיפוצו רוח ונשמה - החלפת רכיבים ישנים והדבקתו במקומות הנכונים כדי שהוא יחזור להרגיש כאילו הוא נוסע על הכבישים הגדולים שוב.
אבל יותר מהתיקונים עצמם, מה שהכי משמעותי עבורי היה הזמן שחלף בסדנה עם חברי הטוב דודו - מאסטר תיקוני המכוניות הקלאסיות שלנו. בזמן העבודה על המנוע קרה משהו בלתי צפוי; חזרנו יחד לעשרות שנים אחורה ושיתפנו זיכרונות מעלפים מבילויים בכיוונים שונים. דודו סיפר לי איך לפני ארבעים שנה הכול היה פשוט-הלקוחות היו באים למוסך כמעט כמו לבית קפה... כוס קפה טובה וזמן איכות עם המכונית החביבה שלהם.
אז מגיעים עכשיו האתגרים: צריכים לדאוג לרכיב כזה או אחר שלא יצא לשוק עוד משנות ה-80'. הכל מרגיש כמו מסע בלשי-a treasure hunt! ואני גיליתי שגם כשהדברים מתפספסים לפעמים (ונדירים במקרה הזה), יש בכך גם הזדמנות למצוא פתרונות יצירתיים וללמוד דברים חדשים בדרך.
אם אתם בתחום תחום הזה או חושבים להתחיל לתקן רכב קלאסי בעצמכם, טיפ קטן ממני: אל תיבהלו מטעויות! כולן חלק מהמסע בעבודת ידיכם-למדו מכל צעד שאתם עושים ותעריכו כל הצלחה קטנה בשיפור ביצועי המזגן שלכם؛ זה יכול להיות ההבדל בין טמפ’ של אקדח בטיחות ביום חם לבין מזגן נעים בנסיעות ארוכות.
בסוף התהליך הצלחתי למנוע קשיים גדולים יותר בעתיד וחזר שיתוף הפעולה המשמח בינינו; נכון שזה לקח קצת זמן ואנרגיה אבל בסופו של דבר הנשמה שתוספת אותי בכל תיקון הוא זה שעושה אותי בעל רכב גאה בעולם שמסתובב בו פגות שחייכן ומאיר פנים לכל עבר!
אין ספק שבקרוב נחזור לסיבובים ביחד ולעוד חוויות מסמררות לב שאפשר רק לחלום עליהן בצבע עם תשוקה אמיתית…
