לפני כמה חודשים, פתחתי את הדלת לעולם שלא הכרתי – סדנת ציור פתוחה במרכז העיר. ערב חמישי היה, ואני זוכרת את האווירה המיוחדת שהשתררה באוויר, עם מוזיקה שקטה שזרמה ברקע. כשהגעתי, חשתי כאילו אני לא משתייכת לעולם הזה של האמנים. כל השיחות סביבי היו על צבעים, טכניקות וקומפוזיציה, ואני רק התבוננתי בציורים שנעשו ברגע.
ישבתי בפינה, ממתינה למרצה, והוא התחיל לדבר עם משפט שזעזע אותי – "השאירו את השיפוטיות מחוץ לדלת." הוא הסביר שאין צורך לשאול אם אנחנו טובים או לא, אלא פשוט לשים צבעים על הנייר ולתת להם להתבטא. המילים שלו הדהדו בי, ואני מצאתי את עצמי טובלת את היד בצנצנת הצבעים. הרגשתי חיבור פנימי שמעולם לא חוויתי. תוך כדי ערבוב גוונים, נוצרה תמונה חדשה, וההתרגשות מהמעשה הייתה מהותית יותר מאשר המוצר הסופי.
למדתי שמלאכת היצירה היא כמו נשימה – היא לא תלויה במי אנחנו, אלא בתהליך עצמו. אם אוכל לעודד אפילו אדם אחד לנסות, אחשב את זה כהצלחה. הטיפ שלי? פשוט תנסו! הקדישו זמן ליצירה, בלי לפחד מהתוצאה, ותנו לעצמכם את המרחב לבטא את מה שבפנים. אני יוצאת למסע הזה, ויתכן שאין לי מושג מה אמצא, אבל אני בטוחה שזו התחלה של גילוי עצמי חדש.
