לפני כמה שנים, במקביל למירוץ היומיומי של החיים, מצאתי את עצמי מתמכר לשעות של יצירה באטיות, בתהליך שהרגיש כמו חזרה הביתה. כל מה שצריך היה זה מכחול חדש וצבעים טריים. התחלתי לצייר כתחביב פשוט - רק בשביל עצמי. לא חשבתי לרגע שאני נוגעת במשהו עמוק יותר.
זוכרת את הפעם הראשונה שציירתי תמונה ממש מתוך הלב? זה קרה ביום שישי אחד אחרי שבוע מייגע בעבודה. ישבתי מול הקנבס הריק שלי וחשבתי על כל הדברים שאפיינו את השבוע הזה: העייפות, הלחץ והתחושות שלא עוזבות אותנו אף פעם לגמרי. מתחילה לצייר קווים אקראיים שמשקפים את מה שעובר בי - הראשון היה אדום עז, השני תכלת מרגיע; קצת ירוק כדי להזכיר לי שהכל בסדר ורק צריך זמן להרגיש שוב בבית.
פתאום, בתהליך הזה, התחילו לצאת ממני רגשות שנשמרו בפנים במשך זמן רב. צבע אחרי צבע זלגו גם דמעות שקטות; אלו היו דמעות של ריפוי ושל הבנה שהיצירה היא כלי חסר תחליף בסיפור שלנו.
אם יש משהו שלמדתי מכל המסע הזה עם האמנות זו החשיבות להתמסר לתהליך בלי לחשוב על התוצאה הסופית. האמנות לא חייבת להיות מושלמת או "יפה" לפי סטנדרטים חברתיים - היא צריכה להיות אמיצה וכנה. זה גם טיפ שאני רוצה לחלוק: כשאתם יושבים ליצור משהו חדש - בין אם מדובר בציור או בכל דבר אחר - אל תהיו עסוקים בשאלה אם זה טוב מספיק או מי יאהב את זה. פשוט תשחררו ותנו ללב שלכם לדבר.
לאחר מכן החלטתי לפתוח סדנת ציור קטנה אצלי בבית לעוד כמה אנשים ששיתפו אותי בחוויות שלהם שיעבירו לי השראה משלהם ואולי אפילו יהיו חלק מהחוויה שלי תוך כדי שאתה נותן מעצמך לאחרים גם כן.
אז עכשיו אני כאן כשרוצים לשתף ולהרגיש שמישהו שם מבין ומקשיב וגם בדיוק הם היו פה בתמונה הזאת יחד איתי!