היום החלטנו לקחת את הילדים לפארק השעשועים הקרוב אלינו. כמה פעמים אני שמעתי על ציפייה המתרגשת לפני הביקור הזה, אבל הפעם זה היה אחר - אולי בגלל שהילדים גדלו קצת, או שאולי פשוט עלה לי הזיכרון מהימים שאני הייתי ילד.
כשהגענו לשם, הרגשתי את האדרנלין באוויר. עשרות ילדים רצים בין מתקנים צבעוניים, ההורים עומדים עם כוסות קפה ביד ומחייכים להם בעיניים מאושרות. כל פרט במקום ריגש אותי - הצבעים של המשחקים, הצעקות של הילדים והחיוכים הרחבים. הכל זימן אותי לתוך תחושת נוסטלgia מחממת לב.
אני זוכר במיוחד את הרגע שבו התפתיתי לנסות מתקן שלא העזתי עליו בילדות שלי: רכבת הרים גבוהה ומתפתלת. כשראיתי את העניים הזוהרות של בני הקטן כשהוא ביקש שאתייצב לידו בלב, ידעתי שאין דרך חזרה. עלינו יחד ואם להיות כנה- לא בטוח מי מהם יותר פחדן; הילד או אני!
כשירדנו מהמתקן חשבתי שזו אחת החוויות הכי מדהימות שחווינו יחד כבני משפחה. הזרימה של האדרנלין איחדה אותנו והיא הייתה השפה היחידה שיכולנו לדבר בה באותו רגע - פחד ושמחה מתערבבים יחד כמו סוכר במשקה קר ביום קיץ לוהט.
אם יש טיפ שאני יכול לתת לאחרים שטסים לפארקי שעשועים - תקחו נשימה עמוקה ותעזבו את הדאגות בצד! תכניסו את עצמכם לרגע הנוכחי ותתענגו על החיבור המשפחתי שלכם. אין דבר יפה יותר מלראות הורה וילד חולקים חיוך מזה שמגיעה מתוך חוויות משותפות ואומץ להעיז יחד.
ביום הזה יצרנו זיכרונות שלא נמחקים מהר בקלות; ואני יודע שגם אם נתעבר במתקנים עד גיל מבוגר יותר (ולאל תשאלו אותי איך נראה הדבר הזה בגיל 80), הפשטות שבזה היא זו שתיצור קשר בלתי אמצעי ומיוחד בינינו לאורך זמן.
אז בפעם הבאה שאתם יוצאים להרפתקה משפחתית בשעשועים, כדאי שתזכרו: אלה לא רק מתקן וזה לא רק אדרנלין - זו החיים עצמם בתמצית שלהם!