יש משהו מאוד מיוחד במאפיות הקטנות, אלו עם החלון שנשאר פתוח גם כשקר בחוץ. אני זוכר את הפעם הראשונה שביקרתי באחת ממאפיות השכונה שלי. זה היה יום שישי, והרגשתי את הריח של החלה הנאפתה באוויר עוד לפני שראיתי את המקום. נכנסתי פנימה, והלב שלי פשוט התמלא.
בפינה ישבה אישה מבוגרת עם סינר עטוי קמח שעליו נראו שרידי בצק ובצקניות - היא הייתה המאפיה עצמה. עמדתי מול המדפים ועוד רגע נמאס לי מהעולם שבחוץ; כל הלחמים היו תוצרים של תשוקה ואהבה. לקחתי חלה בגרסה שתמיד הייתי אוהב - המתוקה הזו עם הסוכר החום מלמעלה.
כשיצאתי משם עם שקית מלאה ריחות ומנצנצים, חשבתי על כך שאין דבר כמו לחם ביתי שאפשר להביא הביתה לשולחן המשפחה. זה לא רק אוכל - זה זיכרונות, שיעורים מחיים שלא תמיד היו קלילים אבל בהחלט עשירים בטעמים ובריחות.
מספר ימים אחרי, החלטנו שאני אנסה להכין משהו בעצמי. כמובן שהזעקות "אתה רוצה להרוס הכל?" ניצחו בכל פינה במח בבית 😂 תקשיבו כאן: זה לא קל! בסוף יצא לי משהו בין פוקצה לכשלון טעים - אבל ההתרגשות הייתה שם.
אז אם אתם מתלבטים פעם הבאה היכן לנחות ביום שישי בבוקר, אל תפספסו את המאפה המקומי שלכם; לפעמים בעבודת יד אחת ופרוסת לחם חמה אפשר למצוא מחדש חלק מעצמנו ושיעורים חשובים על הדרך בה אנו רוצים לחיות וליצור.
ועוד טיפ קטן לסיום… אם אתם רוצים להפתיע מישהו יקר לכם - קנו פרוסות מהמאפיה הקרובה לביתכם כשהן טריות ותביאו לו/לה אותן ככה ישר מהעורף של העונג והתשוקה למשהו אמיתי! 🥖❤️