לפני כמה שבועות אני והמשפחה שלי החלטנו לצאת ליום כיף בפארק שעשועים. זכרתי את הפעמים שאני הייתי ילד, איך התקפתי את כל המתקנים בלי לחשוב פעמיים, הרצון לחוות עוד ועוד הרפתקאות שציפו לי בכל פינה. והנה, יום אחד חזרנו לשם - לא רק כדי להרגיש את התשוקה הזו מחדש אלא גם כדי להעביר אותה לדורות הבאים.
כשהגענו לפארק, האוויר היה מלא בריחות מתוקים של סוכריות ופופקורן. החיוכים של הילדים סביב היו מדבקים; אי אפשר היה להתנגד לכך. לקח לנו זמן למצוא את הדרך למתקן הראשון בגלל שאנחנו עברנו ליד ארגזים עם פרסים בצורת דינוזאורים ורובוטים מעופפים - וכל אחד מהם בא במיליון מכוניות צבעוניות!
המקום שהכי ריגש אותי היה רכבת ההרים. זיהיתי את העיניים הבהירות של בני הקטן כשאמרתי לו שניכנס יחד. "אבל אבא, מה יקרה אם זה יפיל אותי?" הוא שאל בכדי לדעת האם זה באמת יעשה לי טוב כמו שאני אומר לו שזה יעשה לו. השבתי לו בשאלה: "ומה אם זה ישרוק אותנו למעלה וניתן לנו לראות את כל העולם מלמעלה?". כשעלינו על הרכבת, הלב שלי בחוץ - וגם שלו!
ברגעים המלאים בירידות על פני הקרקע ובסיבובים המטורפים, צעקות השמחה שלנו נמסו לתוך האוויר כמו קומפלקס של רגשות - פחד מחדשות אדרנלין ושמחה בטירוף שלא הייתה קיימת לפני כן.
בסוף היום, אחרי שסיימנו לנסות כמעט הכל (חוץ מהמקדונלד'ס שהיה שם), קיבלתי שיעור חשוב לא רק על ההנאה שבאבסולוטית של הילדות אלא גם על איך צריך להסתכל על החיים באופן כללי: עם עיניים ענקיות שעלולות לכאוב מהמורות בדרך אך משפיעות ומעוררות אותנו לעמוד ולנסות שוב.
אם יש לי טיפ קטן לחלוק לכם, הוא פשוט: תפסיקו לפחד מהגובה או מהמהירות! החיים הם רכבת הרים אחת גדולה - והקסם נמצא בתנועות הלא צפויות שבהם... אז תעברו אותה עם חיוך ותהיו מאושרים מתמיד!
