אתמול, כשעמדתי בסדנה שלי והתבוננתי על ה'פולקסוואגן בדגם 67', התחילו לעלות זיכרונות ישנים. זה לא היה סתם פרויקט של תיקון ושיפוץ, אלא יותר כמו מסע בזמן. כשהיה לי את האוטו הזה הראשון שלי בגיל 18, אני זוכר שחלמתי עליו כבר שנים והשקתי במרוצות את כל החיסכונות שלי כדי לרכוש אותו.
התחלתי לעבוד עליו אז כולו היה מקומט וצרוב מהשמש. שעות רבות ביליתי בו, מפרק ומחבר בעדינות את חלקי המתכת והעץ שלו. טיפ אחד שלמדתי בדרך - תמיד תעשה זאת עם מחשבה ובאהבה; לתקן מכונית קלאסית זה כמו טיפול בנשמה שלה. עזרו למנוע לעבוד כמו שצריך ולהחזיר לה את ההיסטוריה שמסתתרת בה.
אחד הדברים הכי מרגשים היה כשמצאתי אריזות ישנות בתוך המושב האחורי - מכתבים וחפצים שהיו שייכים לבעל הקודם שלה. דרך הפריטים האלו חוויתי קשר אמיץ עם העבר של הרכב וגם עם הבעל שלו, שנראה כאילו רק היום נסע איתה.
במשך השנים למדתי שאין טעם למהר בתהליך השיפוץ. לפעמים מתגלים רבדים נוספים שאנחנו לא רואים מיד - קצת חלודה או גבעולים מוזרים של צמחייה שמפריעה לשלדת המתכת היפהפיה להתבלט באמת באור הזוהר שלה.
ואם להיות כנה, מעבר לתיקונים עצמם גם למדתי להעריך את התהליך: השיחות עם חברים שמגיעים לסדנה בכדי לעזור ולייעץ או פשוט לגלול זכרונות משותפים על מכוניות שהם אהבו פעם. כל רגע הפך להזדמנות ללמוד משהו חדש, ממש כפי שהרכב הופך ליצור רענן ואישי מחדש אחרי עבודה קשה אבל כזו שנעשית מתוך אהבה ותשוקה אמיתית.
אז אם אתם מוצאים את עצמכם מתקנים רכב ישן מאהבת המכוניות ולא רק מתוך צורך להשתמש בהן ביומיום - תנו לזה מקום בלב שלכם! אל תעברו ליד עוד מנוע ללא יחס; בגלל שהוא ישן הוא לא פחות משמעותי מכל מכונית חדשה שיש היום בשוק. תשקיעו בו ותראו איך הוא יקרין חום וכוח בחזרה!