כשהייתי ילד, הבית של סבתי היה מקום קסום. לא רק בגלל הטעמים המוכרים שעיטרו כל פינה מהמטבח שלה, אלא גם בזכות האווירה הנעימה שהחלה במעטפת החומה והאדומה של אבני הבניין. אני זוכר שעמדתי שעות ארוכות על המרפסת, מתבונן בבנאים עובדים בעמל ובתשוקה. אולי זה נשמע פשוט, אבל עבורי הם היו כמו אמנים - שכל נגיעה שלהם באבן הפכה לחיים חדשים.
לאחר שנים רבות החלטתי ללכת בעקבות אותם בנאים ולנסות לבנות משהו בעצמי. סוף סוף יצא לי לשים ידיים על בלוק וליצור דפוס שיחבר בין הקירות לבין הרגשות שלי. ההתקדמות הייתה לא קלה; פעמים רבות מצאתי את עצמי מבולבל מול צורת האבן או עקומה שלא תכננתי. אבל בכל טעות גיליתי משהו חדש על התהליך ואפילו על עצמי.
אני זוכר את היום שבו כמעט ויתרתי אחרי שניסיתי ליישר קו בין כמה קירות שהתחילו להיראות משוגעים - הלב שלי התכווץ כשחשבתי שעליי לפרק הכל ולהתחיל מחדש. ואז עמד לידי אחד מאנשי הצוות ותוך שהוא חיוך גדול על פניו אמר לי בחיבה: "לפעמים הדברים ה'משוגעים' הללו הם מה שמייחדים אותנו". המשפט הזה הכה בי כמו ברק פתאומי.
ובשורה תחתונה? בנייה היא הרבה יותר מעבודה עם חומרים. זה תהליך שמצריך סבלנות ואמונה ביכולת שלנו להתחדש ולהשתפר. בהקשר הזה הייתי רוצה להמליץ לכם תמיד לשמור על ראש פתוח ולא לפחד לטעות; כל טעות יכולה להפוך לתובנה חדשה אם רק נאפשר לעצמנו לראות אותה בצורה הזו.
לסיום, אל תשכחו שכמו בכל דבר בחיים, גם בבנייה חשוב למצוא זמן לעצור ולהתרשם מהיצירה שלכם - להרגיש את המשמעות שחבויה מאחורי כל אבן וטיח שנגעתם בהם לעיתים קרובות: זו בעצם הדרך שבה אנחנו בונים לא רק בתים, אלא גם חיים מלאים ומשמעותיים יותר.