לפני כמה חודשים הגעתי לרופא המשפחה שלי עם כאבים מתמשכים בשכמות. זה לא היה משהו שחשבתי שצריך להטריד אותי, אבל אחרי יום של חוסר נוחות החלטתי שאני לא לוקח סיכון. כרגיל, קבעתי תור ולקחתי אוויר לפני הביקור.
ברגע שנכנסתי למרפאה, הרגשתי מבולבל. חיכיתי בתור ובזמן הזה הסתכלתי על התמונות המלאות באלבום שרק עיטר את הקירות - בונגלוס החוף שהיה למחזה מרהיב בעיניים, ועשרות תמונות שמחות של מטופלים שהרגישו טוב יותר בזכות אותו אדם קטן במעיל הלבן.
והוא הגיע - ד"ר איציק המוכר והחביב. תמיד ידע לדבר בגובה העיניים ולגרום לי להרגיש בנוח. הוא שאל שאלות כמו חבר ולא כרופא פשוט: "איך אתה מרגיש? מה קורה אצלך בבית?" כשהסתכלתי לו בעיניים הבנתי שהוא באמת אכפת לו. השיחה זרמה, והיו בה רגעים של חיוכים לצד הכאב הפיזי שאני הייתי בו.
איציק הסביר לי בצורה מפשטת את מה שעשוי להיות המקור לכאבים שלי: מתח מצטבר ומעבר לסגנון חיים פחות בריא מדי בתקופה האחרונה - עבודה רבתית בלילה וחוסר פעילות גופנית במהלך היום טיפל בי במקצועיות ובאנושיות מעוררות השראה.
כשעזבתי את המרפאה, לא רק שהייתי עם טיפול מותאם אישית וכיוונים לעבודה על עצמי - הרגשתי גם שמישהו באמת רואה אותי ושכואב עליו כשאני כואב. וזה עשוי להיות ההבדל בין פשוט לקבל טיפול לבין לצאת מקליניקה משודרג ומוטיבציוני.
אז נכון שיש מערכות בריאות מורכבות ויש ימים שבהם צריך לחכות יותר מדי זמן בתורים (וגם זה קורה), אבל חשוב למצוא את הרופא שלך - מישהו שיהיה לך כמגדל אור בשעות החשכה. זה יכול לשפר עבורך כל כך הרבה מעבר לבריאות הגופנית עצמה; יש בזה משהו מעצים באיך שאנשים יכולים לתמוך אחד בשני בחיים הלא-מתוכננים הללו.
טיפ שלי? אל תתבייש להתייעץ ולהקשיב לגוף שלך; פנה לרופא המשפחה שלך אם יש לך ספקות או תחושות מטרידות - כי לפעמים תשובות מגיעות ממקום בלתי צפוי ואפילו מחבק.