בכל פעם שאני יושבת מול קנבס ריק, אני מרגישה כאילו אני עומדת על קצה עולם חדש. זה מוזר, אבל היצירה הפכה להיות המפלט שלי בעונות קשות. לפני כמה חודשים עברתי תקופה לא פשוטה - הפרדות, מצבי רוח משתנים והתחושה שאני אבודה בתוך עצמי. באותו זמן החלטתי לתת להזדמנות לצייר.
בהתחלה היה לי מאוד קשה. כל מברשת שנגעה בקנבס הרגיש לי כמו מכה בלב. מה עשה אותי לצייר? איך יכולתי להעביר את הכאב הזה בצורה שתהיה נראית או מורגשת? ואולי בעצם זו הייתה הקריאה שלי לעצמי להוציא את כל מה שהצטבר בפנים?
לאט לאט, עם כל צביעה ועם כל גוון שבחרתי, הצליחו התחושות להתמזג לתוך האמנות שלי. צבעים מתחילים לרקוד ביניהם והיו פעמים שסיימתי ציור כשעיני מתלחלחות מדמעות שלא היו יכולות למצוא את דרכן החוצה בכל דרך אחרת.
ואז הגיע רגע אחד שעד היום חרוט בזיכרוני: כשסיימתי ציור שהקדשתי לו ימים שלמים, חבר שלי נכנס לחדר ושאל אותי אם הוא סומך עלי לעמוד דקה אחת בפני הציור ולהתבונן בו בלי להסיט מבט. במפתיע, גם הוא התמגנט אל הצבעים והצורות שציירתי ונראה שהוא מסוגל לחוש בשלל הרגשות שהביאו ליצירה הזו.
פתאום הבנתי שמחוץ למאבקים שלנו יש מקום בשביל אמנות שאפשר לדבר עליה גם בשקט וגם בדרכים אחרות - בעולם שבו רגשות כגון כאב וזמן מורכב יכולים להתבטא בצבע ובקו.
אם אתם רוצים להתחיל ליצור ועל הדרך לבחון מעט את עצמכם ואת חוויותיכם האישיות - עשו זאת! אל תפחדו לקחת מחברת ולרשום מחשבות או צורות שאתם רואים בעיניים שלכם ומה שמתרחש בתוככם. תנו לדבר לבוא בקלות ובנועם; אחרי הכל אנחנו כולנו יצירות חיים בלתי נגמרות.
אז זכרו: באמנות אין אמת אחת. רק בריאה אישית וטוהרה שפשוט צריכה להתגלות לעולם המדויק שלה - בדיוק כמו השינויים בחיים שלנו."