לפני כמה חודשים החלטתי לקחת הפסקה מהכבישים העמוסים ולהשתמש יותר בתחבורה ציבורית. לא כי התעניינתי בכדי להיות ירוק או לחסוך כסף, אלא פשוט מתוך תחושה שהזמן שלי חשוב הרבה יותר מלקפוא שעות בפקקים.
בהתחלה זה היה מוזר. עליתי על מיניבוס קטן ומוזנח שהיה עושה את דרכו בין הערים והפזיזות של היום-יום. ישבתי ליד window, מביט בנוף המוכר שחלף מול עיניי, מנסה להתרגל לרעש של אנשים מדברים סביבי וללחישות הסודיות של הטלפון הנייד שלי שלא הפסיק לבעור עם הודעות.
לאחר מספר נסיעות כאלה, החלפתי חוויות עם נוסעים אחרים - אחד מהם סיפר לי כיצד הוא נהיה למדריך טיולים בעקבות התחבורה הציבורית שהוא משתמש בה יום-יום. פתאום הבנתי שכל תהליך הנסיעה הזאת הוא בעצם מסע אל עצמך ופנים חדשים - האנשים שאיתך באותו רגע הם חלק מהחוויה שאתה יוצר.
במהלך אחת מהנסיעות נתקלתי בזוג קשישים שישבו מאחוריי ובילו את כל הדרך בלדבר על הילדים שלהם ועל פרחים בגינה. מדי פעם הם הציצו לעברי וחייכו כאילו שאני חלק מהשיחה שלהם. אחרי מספר תחנות, הרגשתי כמו חבר משפחה רחוק שמצטרף לשיחה ללא הזמנה וכעסתי אם פיספסתי הזדמנות לחייך להם ולהגיד משהו יפה לתוך האוויר.
אז טיפ קטן שיש לי עבורכם: כשאתם נמצאים בתחבורה ציבורית, תשתדלו לפתוח את הלב שלכם ולא רק את העיניים. תוכלו לפגוש אנשים מרתקים ואולי אפילו ללמוד דבר או שניים בדרך. החיים מספיק קצרים כדי שנפספס חוויות קטנות ומשמעותיות שלא תמיד נראות לנו במבט ראשון.
מאותו רגע ההרגשה הייתה אחרת - הרצון לקשר האנושי גבר על החששות הראשוניים שלי מעיכובים ופגישות בלתי צפויות עם דמויות שונות בחיים האמיתיים שלנו. אני ממליץ לכם לנסות את זה! תנו לעצמכם לדחוף באומץ ולהיפתח למקומות שמעולם לא חשבתם לבקר בהם - לפעמים הם מחכים לנו בגודל הקטן ביותר... כמו מיניבוס ביום שמשי באמצע העיר.