לא מזמן מצאתי את עצמי יושב על הספה, מביט בשעמום בטלוויזיה, כשפתאום התחלתי להרגיש כאבים מוזרים בברך. אני זוכר שזה קרה אחרי יום ארוך של ריצה עם חברים. לא חשבתי שדבר אלמנטרי כזה יכול לעורר כזו עוצמה של תחושות - פחד, תסכול וחוסר אונים.
כשהכאב לא עבר גם לאחר מספר שבועות, הבנתי שאני צריך לפנות למומחה. כך הגעתי לפיזיותרפיסטית מקסימה בשם יעל. היא קיבלה אותי בחיוך רחב ומף על פני האור שלה כמעט הרגשתי שהרופאה לא רק טיפול אלא גם תרופה נפשית.
בהתחלה זה היה קשה. היא ביקשה ממני לבצע תנועות פשוטות שנראו לי כל כך טריוויאליות, אבל מהן גיליתי עד כמה דברים שבורים יכולים להיות מורכבים ואפילו מפחידים. אך ככל שהזמן חלף והטיפולים התקיימו אחת לשבועיים, התחלתי להבין שאני לא רק מתקן מצב פיזי - אני מתמודד עם הדימוי העצמי שלי ועם הפחדים הקשורים לגוף.
הייתה נקודת מפנה כשבאחת הפגישות יעל אמרה לי משפט שלא אשכח: "תחשוב על הכאב כמו על אור אדום ברמזור - הוא שם כדי להראות לך שהגיע הזמן לעצור ולבדוק מה קורה." זה פתאום תקשר לי את משמעות הכאב בצורה חדשה - במקום לראות בו אויב, למדתי לקבל אותו כחלק מנסיעה מרגשת בדרך לריפוי.
אם יש משהו שיהיה כדאי לכם לקחת מהחוויה שלי, זה ללמוד להקשיב לגוף שלכם ולשים לב לסימנים שהוא שולח לכם. אם אתם חווים כאב או אי נוחות שמפריעים לכם לנהל חיים רגילים - אל תהססו לחפש עזרה מקצועית. אין שום סיבה שתעברו את המסע הזה לבד.
אני ער לקושי שבמצבים כאלה ולתחושת הבושה שעשויה להתלווה למצב גופני פחות טוב ממה שציפינו מעצמנו, אבל חשוב לדעת שיש הרבה אנשים שמתמודדים באותה הדרך וכל אחד מאיתנו זכאי לעזרה ולתמיכה בתקופות הללו.
אז תודה ליעל ולאנשים שחוצים לנו את הדרך במקומות הלא צפויים הללו במקרים הכי אנושיים שיש!