אתמול, כמו בכל סוף שבוע, לקחתי את לולי, הכלבה שלי, לדוגי פארק השכונתי. אני זוכרת היטב את הפעם הראשונה שצעדתי לשם עם לולי - איך שהדופק שלי עלה ושלל הריחות והקולות השתלטו עליי. זה היה עולם חדש.
נכנסנו לפארק וראיתי כמה כלבים רצים ומשחקים בכיף. לולי, שכבר מכירה את המקום טוב יותר ממני, פתחה בריצה נרגשת אל בין העצים. המראה הזה לעולם לא יפסיק לרגש אותי - כשאני רואה אותה מתגלגלת בעפר ומתחברת לכלבים אחרים. יש משהו בנאמנות ובאהבה של הכלבים שגורם לי להרגיש שאני במקום הנכון.
כשעמדתי בצד וצפיתי בהם משחקים, ניגשה אליי אישה עם רועה גרמנית יפהפייה בשם מיה. התחלנו לדבר ונחשפתי לעולם אחר לגמרי - היא סיפרה לי שהיא מגיעה לכאן במשך שנים רבות ושכל אחד מהכלבים שלנו מביא לו חוויות שונות ולימודים שונים על החיים עצמם.
"החיים הם כמו כלב," היא אמרה בחיוך רחב, "לפעמים צריך להרפות ולתת לעצמך לרוץ בלי לחשוב מיד על ההשלכות." המשפט הזה תפס אותי לפתע. נכון! אולי זו אחת הסיבות שאנחנו אוהבים להיות כאן - אנחנו יכולים פשוט ליהנות מהרגע ולהתנודד למציאות האמיתית זאת של ההווה.
עבר הזמן והשמש החלה לשוקע לאיטה במערב כשהחלטנו לסיים את הבילוי שלנו בפארק. הכרנו עוד אנשים חדשים עם סיפור חיים שלא הכנו אותנו לקדם אחרי נשיקות הפרידה מהכלבים שלנו. הקשרים האלה שנוצרים בפתאומיות בתוך הפארקים האלה מלמדים אותנו לא רק על החיים אלא גם על עצמנו ועל היכולת להתחבר לאחרים.
טיפ קטן בשבילכם - אם אתם מבקרים בדוגי פארקים עם הכלב שלכם, תמיד תביאו מים וכמה חטיפים ככה שיהיה לכם קל ליצור קשרים חברתיים. יש משהו בתן וקח שעוזר לערכים לחיבור אנושי במקומות כאלה!
אז אם עדיין לא ביקרתם באחד מהם או אם אתם מתלבטים - קחו צעד קדימה ותראו איזה קסם מחכה לכם שם!