יש רגעים בחיים שמעצבים אותנו יותר משנבין. אחד הרגעים האלו התרחש לפני כמה שנים, כשיצאתי עם חבר טוב שלי לפרויקט בנייה קטן בכפר שבו גדלנו. מדובר היה בבית ישן שדרש חידוש, וכמובן שההזדמנות לשחזר את המקום שבו עברו עלינו ימים מתוקים היתה קסומה.
בהתחלה חששנו - אני לא מהנדס ולא טכנאי, אבל הסקרנות גברה על הפחד. יחד עם מספר כלים פשוטים והנחיות מאנשים מנוסים יותר ממני, הצעד הראשון היה לפנות את המון העצים שבדרך ולתכנן איך לבנות מחדש קירות שנראים כאילו התפוררו מרוב געגוע.
כל מקל שפגענו בו וכל ביסוס של לוח עץ השאיר בנו רגש - הידיעה שאנחנו מחזירים את הבית שהיה מרכז העשייה של משפחות רבות לעידן חדש הייתה מעצימה מאוד. כל פעם שסיימנו חלק בעבודה ופינינו את הכלים לחופשה קצרה במשקה קר בשמש, הרגשנו גם קצת כמו אמנים.
וזה מדגיש עבורי תובנה שהוא לי: הבנייה היא לא רק עבודה פיזית; היא יכולה להיות תרפיה בדרכה שלה. יש משהו בסידור החומרים בצורה נכונה ובעבודת היד שמשכיח מהראש את הדאגות יום-יומיות ופותח מקום לרגע של יצירה אמתית.
אם אתם שוקלים לצאת למיזם בנייה או שיפוץ בעצמכם, זכרו לשלב בין תוכנית מסודרת לעבודה קשה לבין רגעי מנוחה והסתכלות סביב כדי להעריך עד כמה הגעתם רחוק. תמתחו ידיים ותפתחו לבבות ברוכים!
ואם אני יכול לתת טיפ קטן: כשאתם מתחילים פרויקט כזה או אחר - אל תשכחו שהם מומלץ להתחיל תמיד בצעד הקטן הראשון ולעצב אותו באמונה ובאהבה לתוצאה הסופית.
השקעה במקומות שאנחנו אוהבים יוצרת זיכרונות שאף זמן לא ימחק.