לא מזמן, שוטטתי לי ברחובות של תל אביב ביום שישי אחד, קצת לפני צהריים. העיר הייתה מלאה בזוהר שלה - אנשים רצים מפה לשם, ריחות של אוכל מתובלים באוויר וצלילים שממלאים את הלב בשמחה. החלטתי לעצור ליד בית קפה קטן ופניני שנקרא "חלומות וקפה". כבר מהכניסה הרגשתי שהתיישבתי במקום מיוחד.
על הקירות היו תמונות ישנות משנות ה-60, וכל פינה בבית הקפה סיפרה סיפור אחר. המוזיקה ברקע לא הייתה בום בום כמו שהכנו היום; היא עלתה מנגינות נוסטלגיות ששבות את הלב ומזכירות ימים יפים יותר. התיישבתי ליד חלון גדול שהעניק לי נוף נהדר לרחוב הסואן.
המלצרית הגיעה עם חיוך שאין לו תחליף ושאלה אותי מה אני רוצה להזמין. לקחתי כוס אספרסו חזק ועוגיית שקדים למעלה כדי לחוות את טעם החיים במלואם. בזמן שאני מחכה להזמנה שלי, התחלתי לדבר עם זוג קשישים שישבו לידי. הם חלקו איתי סיפור על כיצד הם הכירו בדיוק במקום הזה שבו אני יושב עכשיו כמעט לפני חמישה עשרות שנים.
אחת מהם אמרה משפט שלא יוצא לי מהראש: "קפה הוא כמו חיים - לפעמים הוא מר bitter ולפעמים מתוק, אבל תמיד צריך לקחת אותו בכיף." זה כל כך נכון! אנחנו נאחזים לפרקים בקשיי היום יום מבלי להבין שכמו בכל טעימה של קפה - גם אם משהו לא לטעמנו כרגע, יש מקום ללמוד ולהתקדם ממנו.
אני רוצה להציע טיפ קטן מכל החוויה הזו: כשאתם נכנסים לבית קפה או מסעדה שאוהבים (או אפילו חדשים), אל תשכחו להיות פתוחים לדיאלוג עם הסביבה שלכם. הדיאלוג הפשוט הזה יכול לחשוף לכם פנינים אמיתיות ולגרום לכם לראות את העולם דרך עיניים חדשות ואחרת.
בסופו של יום יצאתי משם מלא באנרגיה טובה ושפע רעיונות חדשים בראש - וכשהלך בערך חשוך בחוץ היה ברור לי שמה שחשוב הם האנשים והזכרונות שאנחנו אוספים בדרך.