היה זה ערב של סופות רעמים, גשם זלעפות והרוח שאבה כל טיפת חום מהבית. דווקא כשהשמש שקעה והכל נראה עגום לאור הנורות הבהירות שבחוץ, נזכרתי בפינה החמה והנפלאה הזו - המסעדה הקטנה מול הבית שלי. אני זוכר שלפני כמה שנים הם פתחו שם עסק קטן לפיצות. בהתחלה חשבתי שזה רק עוד אחד מאלה שלא יחזיקו מעמד יותר מדי זמן, אבל טעיתי…
את הפיצה שלהם אי אפשר להסביר במילים פשוטות; מדובר בעבודה אמנותית על בצק שמוקף בתוספות טריות וטעמים שאת מתכון שלהם אין בהחלט בכתבות הסטנדרטיות או באתרי המתכונים המוכרים. כל נגיסה היא מסע בין מרכיבים - גבינה מותכת שנראה כי הרגע יצאה מהתנור, רוטב עגבניות שמתובל בדיוק כמו שאני אוהב ואפילו עשבי תיבול שגדלו בגן של השף.
אז החלטתי להזמין פיצה מפינת הזיכרונות הזו חלוץ הגשם הכבד. כשסוף סוף הגיע הטלפון עם הצלצול שחיכה לו הלב שלי, לא יכולתי להתאפק וקיוונתי שכל טיפה מהשמים ייעצר מעט ובכך ינעם לי את ההגעה שלה.
כשפתחתי את האריזות בבית (ולאחר שכמובן הכנסנו יחד פחית קולה לארוחה), זה היה כאילו הקסם התפרץ מחדש לתוך הסלון הקטן שלי. פתאום הכל נהיה צבעוני ומואר יותר, אפילו המוזיקה ברקע הפכה וגרמה לי לרקוד באושר במקום להעביר את הזמן בבדידות של מזג האוויר הסוער.
אני חייב לחלוק איתכם משהו: בסופו של דבר, אוכל הוא הרבה מעבר למזון. זה רגעים ולספר סיפורים סביב שולחן מיוחד או בפינת האוכל שלנו אחרי יום ארוך וכאב ראש מפרך וכמו שתמיד אני אומר - אם יש לכם מסעדה קטנה שאתם אוהבים, אל תהססו לקדם אותה! השקפת העולם שלכם לגבי החיים יכולה להשתנות עם כל מנה טובה בשילוב עם חברותא אמיצה ורגע קסום שאין לו תחליף.
אז בשבוע הבא כשירדו שוב גשמי ברכה על תל אביב ותחשבו על זוג נעליים גבוהות ונרטבות שאולי תרצו ללבוש בערב סוער כזה… אולי תפספו אותם ותמצאו במקום המחסה הלא צפוי הזה אהבה חדשה לפיצות?