אני זוכר את הפעם הראשונה שהייתי עם אבא שלי בסדנת תיקון מכוניות, זה היה לפני כמעט 20 שנה. היינו שם להחזיר לתפקוד את הפולקסווגן החבוטה שלו, זו שסיפרה מיליון סיפורים על כבישים שנסענו בהם יחד. הייתה אווירה נפלאה, ריח של שמן וברזל מלא בנוסטלגיה עקפה אותי בכל פינה. עמדתי מול המכונית הזו כמו ילד קטן מול קירות של חלומות.
אז התחלנו לעבוד, קודם כל פרקנו את כל מה שהיה צריך וקיבלו חווית "סוקרטית" בפני עצמה - שאלות רבות ותשובות לא תמיד פשוטות. באותה תקופה לא הבנתי כמה עבודת ידיים היא בעצם עבודה של לב. בתהליך התיקון גיליתי שאני מתאהב בקטנות: איך המנגנונים עובדים בהרמוניה ואיך אפילו מח screws קטנים יכולים להיות חלק מקסם גדול.
אבל יש רגע אחד שאני לעולם לא אשכח - כשפתחנו את המנוע ולא האמנתי למראה עיניי. הוא היה כאילו הזמן עצר בו - ערמת שומנים ורכיבים שבתקופות אחרות כבר היו נזרקים לפח, אך כאן הם קיבלו חיים חדשים. באותו רגע הבנתי שלא מדובר רק במכונית; מדובר בזיכרונות משפחתיים ובאהבה שלנו לרגעים הקטנים שגרמו לנו לפתח קשרים חזקים.
אם אי פעם תמצאו עצמכם מתקנים מכונית ישנה עם חברים או משפחה, אני ממליץ לכם לעצור מדי פעם ולהסתכל סביבכם. אל תשפטו לפי העצבנות והקשיים בתהליך, אלא תגידו לעצמכם שתוך כדי אנו ממשיכים ליצור זכרונות יקרים ושיחה טובה בין הדורות.
והכי חשוב - אל תחששו לנסות ולחדש דברים! גם אם אתם מרגישים שזה יכול להפוך להיות כישלון גמור, ההצלחה היא ברגע שאתם מוכנים להשקיע מאמץ וליצור משהו מיוחד משלכם. המתנה שלכם תחזור בצורת חיוכים וזיכרונות שאפילו השימוש היומיומי לא יוכל לטשטש.
עד הפעם הבאה - תחזיקו היטב בהגה ואל תפחדו להתמודד עם האתגרים שבדרך!