לפני חצי שנה החלטתי להביא הביתה גור כלבים קטן. טופז הייתה גורת רועה גרמנית קטנה עם עיניים שובות לב וזנב שמח מתנדנד נון-סטופ. מהשנייה הראשונה שהגעתי לבית של המגדל, הייתי משוכנע שהיא באה אליי בשביל להציל אותי. חודשים ארוכים חיכיתי לרגע הזה, ולפתע מצאתי את עצמי אחראי על חיים חדשים.
אבל מהר מאוד גיליתי שיש הרבה יותר מהסיפור מאשר לשחק וללטף אותה. אילוף טופז היה אתגר אמיתי - היא הייתה שובבה ונמרצת, ולא תמיד הקשיבה לכל מה שביקשתי ממנה. בהתחלה הרגשתי כאילו אני מסתובב במעגל סגור; כל פעם שניסיתי ללמד אותה 'שב' ו'אל תמשוך', עצר אותי מבטו המעליב ואוזניהן הזקופות שחשפו דעתנות שאין כמלחמה בתוכה.
לאחר כמה שבועות של ניסיונות כושלים ומעט אכזבות (מאוד לא קל לראות גור שלא מקשיב!), הגעתי לתובנה חשובה: האילוף שלי צריך לצאת מהמקום הנכון בלב שלי ולא מרק רצון לשלוט או לחנך. החלטתי לתת לי ולכלבה קצת יותר מקום לנשום ולהתנסות יחד.
יצאנו לטיולים בשעות שונות של היום - דאגנו להפוך את זה להרפתקה! בכל פינה חדשה היא גילתה משהו אחר: אנשים, רעשים וריחות שלא היו מוכרים לה קודם לכן. במקום "לעבוד" על אילוף כמו בגירסה האנושית שלו, פשוט לקחתי אותה לעולם שלה ומשם בנינו קשר חדש מבוסס על הבנה והקשבה הדדית.
המין הזה מאפשר לי להרגיש שאני מלווה אותה בדרכה והיא בתורה מלמדת אותי להיות סבלני יותר, לפעמים אפילו זורם בלי לתכנן מראש. החשיבות בביטוי החפשי והכיף שבבסיס האילוף הפכו אותנו לחלוצים של התחלות חדשות-אני נכנס ללימודים תוך כדי שאני מחייך בעיניים מעריצות כשהיא מצליחה להתיישב על פי בקשה פשוטה כרגע או כמעט מפילה קונספטים מסוימים של ‘לא לעשות’ ממש מתוך הלב שלה (ולפעמים כשזה נוגע לכדור).
אם יש לכם חבר פרוותי בבית שאתם רוצים לגדל ולחנך - תנו לזה זמן! זכרו שאנחנו מדברים כאן על יצור חי עם רגשות ומחשבות משלו! ומעבר לכוח ההדרכה שלנו כהורים לכלבים, באמת מדובר בחוויות שחולקות תקווה וצמיחה בין שני ערכים שונים מאוד ביניהם - אנחנו יכולים ללמוד אחד מהשני בכל כך הרבה מכנים משותפים!
אז בפעם הבאה שתמצאו את עצמכם מתוסכלים מאימון כלבי שלכם - קחו רגע לעצור לקרוא להם ולהביע אהבה ותמיכה; כי אם יש דבר אחד שאני למדתי זה שאפילו הטבע בונה קשרים ועדינים הם כמו פרחים מוזיקליים ששמים אנרגיה גבוהה בעולם העתיק שלנו… והרווח הוא מוחלט לשנינו!
