באוגוסט האחרון, לקחנו את הילדים לפארק שעשועים - ולמען האמת, חשבתי שזה יהיה עוד יום רגיל בחיי המשפחה. מתברר שאלו היו רגעים שהפכו לאוצר של זיכרונות.
כשהגענו, הדים של צחוק ושמחה עטפו אותנו. הילד שלי, בן שבע, קפץ כמו טיל מהאוטו והחל לרוץ לכיוון רכבת ההרים עם עיניים בורקות. אני הייתי קצת יותר סקפטי; רכבות הרים תמיד נראו לי כמו חוויות שמזעזעות את מערכת העיכול ולא ממש חלקות בדרך למעלה.
אבל כשהצגתי את עצמי כרעיה חסרת פחד ומשתפת פעולה, החלטתי לנסות גם אני. אחרי עלייה מייגעת של חצי שעה (שנראתה כמו נצח), עלינו יחד ויד ביד התייצבנו מול הכיסאות המרופדים. ברגע שהרכבת החלה לנוע באלכסון כלפי מטה, הצחוק שלנו התערבב בצעקות ובגלי רוחות שחשו כאילו ביקשו לקחת אותנו בלי רחמים לסיבוב נוסף.
בהמשך היום הסתובבנו בין המתקנים - מירוץ מכוניות קטנות למשך קצרצר ואחריו ירידה מוחצת במדרון תלול ומרטיט בליווי כלי נשיפה ומוזיקה פסיכדלית בכל פינה. זה היה כיף מוחלט! אבל מעבר להתרגשות הפיזית ולחיוכים הרחבים על פניהם של הילדים, גיליתי משהו הרבה יותר משמעותי: זמן איכות משפחתי שאף פעם לא תשיג בטלוויזיה או בסמארטפון.
ואם יש לי טיפ בשבילכם - אל תחשבו פעמיים לפני שאתם מצטרפים לילדים לסיבובים המהירים והמשוגעים הללו. כן, נהייתי סדנא של פחד ורוגע באמצע הסופה הזו; וברגעים אלה פתאום הכל השתנה - מתוך הכאוס הקטן הזה צמחו קשרים עמוקים שנשארים איתנו הרבה אחרי שהסופה נגמרה.
אז בפעם הבאה שאתם מתלבטים אם לצאת לפארק שעשועים או להישאר בבית עם סדרות וסלט פירות - ממליץ לכם לבחור בכרטיס כניסה לחוויות וכמה שעות נוספות מחוץ לדלת. אלו יהיו הזכרונות הכי יקרים שלכם!