אתמול בשעות אחר הצהריים, החלטנו לקפוץ עם הילדים לפארק שעשועים קרוב לבית. היה לזה משהו מיוחד - כמו מסע קסום שמזמין אותך לחוות מחדש את הילדות שלך דרך עיניהם של הקטנים. כשהגענו, ריח הפופקורן והסוכרייה על מקל קידם את פנינו, כשלפתע כל העייפות שלי התנדפה ואיתה גם כל הדאגות שהיו לי במהלך היום.
הילדים היו נלהבים והשיא היה כשהחלטנו לעלות על רכבת ההרים. אני confess, בהתחלה הייתי בספק אם זה רעיון טוב - הרכבת הזו הייתה מהירה ומסתורית, חשבתי שאני רק אבהה בה! אבל כשראיתי את הילד שלי מדליק בעיניים כוכבות ונרגש בטירוף להבין שהוא מתקרב לחלום שלו, לא יכולתי אחרת מאשר להצטרף אליו.
ביום הזה למדתי כמה חשוב לפעמים לשחרר קצת חסמים ולעשות דברים שאולי נראה לכאורה מפחידים או לא נוחים לנו. כשברכב המרשים התחלנו לצלול למטה בצעקות של שמחה (או פחד), פתאום הגעתי לתובנה: החיים מלאים ברגעים כאלה שנוכל לשתף יחד - רגעים שבהם אנחנו זורקים הכל ועומדים מול האתגרים בלי לחשוב פעמיים.
והשבוע הרגשתי איך מדובר בבנות ובנים מסוגי שונים - אחת מאוד נועזת ורוצה להיות הראשונה שטסה שוב ושוב על הסוסי מכונה (ואפילו עושה סלפי תוך כדי!), mentre אחיה הקטן מחפש מוצא בכל הזדמנות כי הוא רוצה להרגיש בטוח לפני הקפיצה הבאה.
כל החוויות האלו הן חלק חשוב מהמסע שלנו במשפחה. ואני חושב שזו הייתה אחת מהמתנות הגדולות ביותר - ודווקא באותו יום שאלו אותנו אם נצטרך לרדת מכל כלי התחבורה המצחקק לנחת ולגלוש לרגע אחד נוסף במקומות שהלב שלנו רצה בהם באמת.
טיפ קטן לסיום? אל תפסחו על הזמן המשפחתי החדשני הזה; קחו לכם יום כזה ותגלו מחדש את עצמכם דרך העיניים של הילדים שלכם. תая искать פעילות שתרגש אותם ואתכם בדרך הכי פשוטה שיש!