שנים רבות אני מתעסקת באמנות, אבל רק לאחרונה הבנתי שיש משהו מיוחד בלהביע את עצמך בצורה כזו. לפני כמה חודשים החלטתי לקחת חלק בסדנת ציור מקומית. הייתי חששנית בהתחלה; מה אם לא אצליח? מה אם זה לא ייצא כמו שציפיתי? ואז נזכרתי שהאמנות היא לא תמיד מושלמת - לפעמים זה גם הבלגן והפגמים שמביאים איתם את הקסם.
ביום הראשון לסדנה, התיישבתי ליד קנבס ריק ומולי המדריכה הציגה לנו טכניקות שונות. היו שם אנשים בכל הגילאים: מסטודנטים צעירים ועד סבים וסבתות שהעיזו לעשות שינוי בחיים שלהם. האווירה הייתה כל כך נעימה ומתמלאת השראה שפתאום הרגשתי איך הפחד שלי מתפורר.
החלטתי לצייר פורטרט של מישהו קרוב לליבי - אמא שלי. הכל התחיל מדמיון פשוט: המילים שלה, החיוך שלה, הזיכרונות שלנו יחד. כל מכחול שנגע בקנבס שלח אותי לעולם אחר שבו רק אנחנו קיימנו חוויות ואהבות.
כשהסתיימה הסדנה, אכלסו על הקירות יצירות מרובות צבעים ורגשות. הנחתי את הציור שלי ואני זוכרת איך זיהיתי את ההתרגשות בעיניה של אמא כשנתתי לה אותו במתנה שבוע לאחר מכן. היכולת ליצור ולהעניק הפכה להיות מקור עוצמה עבורי.
בעקבות החוויה הזו, הבנתי שתהליך היצירה הוא הרבה יותר חשוב מהתוצאה הסופית עצמה. אז טיפ קטן ממני לחובבי האמנות שביניכם: אל תפחדו לטעות! תאפשרו לעצמכם להתנסות ולבטא את עצמכם בלי פחד ושיפוט עצמי. עולם האמנות הוא בדיוק המקום שבו תוכלו לגלות עולמות חדשים ופינות נשמה שאתם אולי עוד לא מכירים בעצמכם.
ככה עם קצת courage (וזהו בהחלט יכול להיות כוח!) אפשר לצאת למסע הוליסטי - לצייר לא בשביל אחרים אלא פשוט בשביל עצמנו ולאפשר לכל צבע לספר סיפור שמתייחד אותנו בתור בני אדם שמרגישים וחיים באמת.