כשהעיר נראית קודרת והבניינים מתנשאים מעלינו כמו עצי פרי חסרי פרי, פתאום צצה לה פינה קטנה של חיים. לפני כמה חודשים עברתי לשכונה חדשה, ואחד הדברים שהכי תפסו אותי היה הגינה הקהילתית שצמחה ממש בחצר האחורית של הבניין שלי. זה לא היה מובן מאליו בעיניי - איך מצליחים להביא קצת ירוק בין כל הבטון הזה?
ביום הראשון שיצאתי לגינה, הייתי מלא במתח ובסקרנות. חבורת אנשים מכל הגילאים עבדו יחד: ילדים קטנים שהשתעשעו באדמה, מבוגרים ששתלו צמחי תבלין וצעירים שהתנסו בגידול ירקות. התיישבתי על אחד הספסלים הקטנים לצד אישה בשנות החמישים לחייה, שסיפרה לי שהיא נוטעת כאן כל שנה ולומדת מהטעויות שלה. "אתם יודעים," היא אמרה עם חיוך רחב, "גידול ירקות זו כמו החיים - לפעמים אתה משקה יותר מדי ולא רואה את הפירות."
והיא צדקה! ברגע שאני התחברתי לאדמה, גיליתי עולם עשיר ומרגש: גרגרי כוסברה ששמים נפלא בסלטים ופטרוזיליה שאפשר לקצוץ לסנדויץ’. בכל שבוע נהניתי לגלות משהו חדש ולראות כיצד הפירות והירקות שלי מתפתחים.
אז אם אתם גם חושבים שבטון יכול להפוך לירק וכאב לב לפריחה - אני ממליץ לכם פשוט להתנסות. אולי תמצאו גינת קהילה לידכם או אפילו תוכלו להתחיל לשתול בעצמכם במרפסת או בחלון שלכם. זה לא מדעי; לפעמים שתי פיסות אדמה ושקיות זרעים הם כל מה שאתם צריכים כדי להשתחרר לרגע מהמירוץ היומיומי ולהרגיש חלק מהטבע.
וככה פשוט הצלחתי למצוא שלווה בין השורות העירוניות והמרוצות של חיים מודרניים: לא עוד רק בניין גבוה אלא עולם של טעם וריח בידיי.