לפני כמה שנים הייתי עומד מול מראה, מתבונן בעצמי ושואל מה לא בסדר. הרגשתי כאילו אני מסתובב במעגלים אינסופיים - חולה בעייפות רגשית ואובך רוחני. ואז התברר לי שמה שחסר לי כל כך, זה באמת לדעת להקשיב לעצמי. כמו רבים מאתנו, הייתי עסוק בלברוח מהרגשות שלי במקום לעמוד מולם.
יום אחד החלטתי לנסות טיפול אצל איש מקצוע שהמליצו עליו. הגעתי עם תיק מלא בתהיות ותחושות שלא ידעתי איך לבטא - האם אני שווה? מי אני בכלל? ליד השולחן הקטן בחדר המפגש, פגשתי בבתיה. היא היתה כזו נוכחת - מבטה היה חמים וליבה פתוח. היא לא ניסתה לתקן אותי או לשנות אותי; היא פשוט האזינה.
מדי מפגש, סיפור אחרי סיפור, גיליתי עוד שכבות של עצמי שהיו מסתרות מאז ומתמיד. זה עזר לי להבין שאני לא צריך להיות מושלם כדי להיות טוב מספיק. קיבלתי ממנה את המתנה להבין שסליחה עצמית יכולה לחולל פלאים.
ואם יש משהו שאני רוצה לחלוק מכל החוויה הזו - זה ששידור נפשי הוא לא דבר רע; הוא חלק מהיותנו בני אדם. טיפ קטן שנעור בי במהלך הדרך הוא גם לא להסס לדבר על הכאב שלנו עם אנשים שאנחנו סומכים עליהם - חברים, משפחה או אנשי מקצוע נוספים בתחום שמבינים אותנו.
אז אם אתם מרגישים קצת אבודים או רוצים רק איזושהי נקודת אור בשגרה שלכם - אולי הזמן לפגישה אחת נוספת עם עצמכם? כי לפעמים המסע פנימה יכול להיות הדבר הכי משחרר שיש.