זוכרת את היום הראשון בכיתה א'? השמש הקיצה מוקדם, ההתרגשות נלפתה בלב שלי כמו חוט תיפוף. הבוקר התחיל בשקשוק של רגליים, קולות צחוק ותחושת אי-ודאות שאפפה את כל הילדים עם תיקי הגב המלאים. בשבילי, זה היה עולם חדש שנפתח.
המורה, עם החיוך הרחב והעיניים הטובות שלה, הצליחה להעניק לכולם תחושת חמימות וביטחון. היא לא רק לימדה אותנו לקרוא ולכתוב, אלא גם נתנה לנו להבין מהו שיתוף פעולה ומדוע החשיבות של להיות חבר טוב וקשוב. בתור ילדה קטנה חשבתי אז שזה בסך הכל חשוב לדעת למלא טפסים ולספור עד עשרה. היום אני יודעת שזה הרבה יותר מזה.
אחד הזיכרונות שחרתו בזכרוני היה יום שבו עשינו פעילות קבוצתית לקראת חג סוכות. הכנו יחד סוכה מזרדים ועלים מתייבשים שהבאנו מהמגרש המשחקים הקרוב. כן, היינו ילדים שמכירים את בחירות הקיץ שלנו - אבל באותו רגע הרגשתי שאת צריכה להרגיש מתאם בקבוצה כדי ליצור משהו יפה ומיוחד יחד.
התהליך הזה של יצירתיות ושיתוף פעולה נשאר איתי לאורך שנים רבות אחרי. הוא מזכיר לי שגם כאשר אנחנו שונים זה מזה - ברקע, בידע וביכולות - תמיד אפשר למצוא דרך לשדר unity ולהרגיש שיש מקום לכל אחד מאיתנו במוסדות החינוך שלנו.
טיפ שאני רוצה לחלוק איתכם: כשאתם שולחים את הילדים לבית הספר (או אפילו בעצמכם חוזרים לתקופת הלימודים), שאלו אותם לא רק האם למדו היום דברים חדשים בבית הספר אלא גם איך הם הרגישו במהלך הפעילויות החברתיות שלהם? בכל זאת, מערכת החינוך לא רק מלמדת ידע אלא גם יוצרת איזורים שבהם ילדים יכולים להתפתח כאנשים ולהרגיש חלק מקהילה גדולה יותר.
אז בפעם הבאה שאתם חושבים על מוסדות חינוך וההשפעה שלהם על האנושות - זכרו שגם הדברים הקטנים ביותר יכולים להשאיר חותם עמוק בלבבות שלנו לעד.