כשאני חושב על ילדותי, זיכרון אחד תמיד עולה - הביקורים בספרייה העירונית. המדפים הגבוהים, מלאים בספרים, היו כמו חברים ישנים שממתינים לסיפורים חדשים. כל ביקור היה חוויה ייחודית, בה הייתי מטייל בין השורות, מלטף את גב הספרים ומרגיש ניחוחות של דפים ישנים. זה היה מרגש להיות חלק מעולם אינסופי של דמיון וידע.
אני זוכר את התבוננויותיי בספרים, את הדרך שבה צעירים ומבוגרים כאחד סוקרים את המדפים בעיניים מזוגגות. הספרניות היו תמיד מסייעות, ממליצות על ספרים שמתאימים למצב רוחי. כך גיליתי דמויות בלתי נשכחות, כמו הנסיכה שעל פי זהוב והגיבור האמיץ.
השבוע, אחרי שנים רבות, חזרתי לספרייה ההיא. הפתיע אותי לגלות שהכל כמעט לא השתנה. ריחות הדפים עדיין היו שם, והקירות הכחולים המשיכו לשמור על מאות זיכרונות. בחרתי לי כמה ספרים והתיישבתי בפינת הקריאה, הרגשתי איך אהבת הקריאה עוברת במשפחה שלנו. אמא שלי הייתה מספרת לי סיפורים, ואחותי שואלת על סופרים שונים.
אם אתם לא מבקרים בספרייה, אני ממליץ לכם לשוב אליה. זהו מקום שיכול לגלות עולם חדש ולהציע לנו את התמיכה הדרושה ברגעים קשים. פשוט לכו לסיבוב קצר בין המדפים, חפשו ספר שאין לכם מושג עליו - אולי תופתעו לגלות הרפתקה שלא חלמתם עליה.
