אין דבר מפחיד יותר, לפחות בשבילי, מלהיתקל בחרקים בבית. אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי ג'וק בסלון - זה היה בליל שישי, כשכל הבית היה עמוס באורחים והלב שלי החסיר פעימה. כולם צחקו עליי כשהתחלתי לרוץ במעגלים עם מטאטא ביד וצרחתי כמו ילדה קטנה. באותו רגע הבנתי שאני חייבת לעשות משהו בקשר לזה.
ואז הכרתי את יוסי, המדביר הקהילתי שלנו. הוא הגיע אליי לבית אחרי ששמע על המקרה שלי ותיאר לי איך הוא מתמודד עם כל התופעות האלה ושלחנו לו תמונות של האורחים הבלתי קרואים. מהשיחה הראשונה איתו הרגשתי שהוא לא רק מדביר מקצועי, אלא גם בן אדם שמבין אותי. יש אנשים שאוהבים טבע ויש כאלה שפשוט רוצים לשמור עליו בגבולות הנכונים - והוא היה אחד מהם.
כשיוֹסי ניגש לנושא, הוא דיבר על איזון בין יצורים חיים לסביבה שבהם אנחנו מתגוררים. “עזבי את כל הכימיקלים”, הוא אמר לי בתום לב. “אפשר לפתור בעיות גם בדרכים פחות מזיקות”. ומהר מאוד הבנתי שלא מדובר כאן רק ביציאה נגד החרקים המזיקים אלא גם בשינוי תפיסת עולם לגבי החיים סביבנו.
לאחר כמה שבועות מאז שטיפל בבעיה שלנו, החלטתי להזמין אותו שוב כדי לעזור ל"חברים אחרים" נוספים שהתמקמו לי במטבח (ולכן קיבלנו השראה משיירות נמלים). הוא הגיע וחזר על העקרונות שלו: סבלנות ואימון ביולוגי במקום התקפה כימית חסרת רחמים.
אספר לכם שיש משהו מרגש בלראות מישהו כזה מסור למקצוע שלו ולמחויבות שלו לטבע עצמו. למדתי ממנו שלהמון דברים אפשר למצוא פתרונות יצירתיים אם פועלים בחוכמה ובאיזון.
אם אתם מוצאים את עצמכם יושבים מול אורח בלתי רצוי שבתיכם ולא יודעים מה לעשות - חפשו מישהו כמוהו! לפעמים השיחה יכולה להניע שינוי לטובה אפילו מעבר לעניין של חרקים; היא יכולה לחבר אותנו מחדש לטבע שאנחנו חיים בו ולגמישות שצריך לאמץ בחיים האלו.
אז תרשו לעצמכם להיות פתוחים לדיאלוג הזה - כי בסופו של יום כולנו רוצים בית נקי ומוגן אבל בלי לעבור על החוק הטבעי שבו אנו חיים יחד עם יתר היצורים שסובבים אותנו.