לאחרונה, נזכרתי כמה אני אוהב את המכולת הקטנה שבמרחק של כמה דקות הליכה מהבית. זה לא רק המקום שבו אני קונה לחם וחלב, אלא גם מקום שמחובר לרגשות ולזיכרונות.
ביום ראשון האחרון החלטתי ללכת לשם לקחת כמה מצרכים. נכנסתי ומיד עלו בי זיכרונות הילדות - איך הייתי מגיע למקום הזה עם אמא שלי, ממתין באי סבלנות לצ'יפס שהיא הייתה קונה לי מהמדף החשמלי בפינה הימנית. כשנכנסתי הפעם, הבחנתי בעצמי מתפצל לזרמים של נוסטלגיה: הריח החמים של לחם טרי שנאפה במקום ושל ירקות רעננים שהוצגו בצורה כל כך מזמינה.
בעוד שאני בורר בין הפירות והירקות, פתאום פגשתי את משה, הבעלים של המכולת שמכיר אותי מאז שהייתי ילד. הוא חייך אליי כאילו לא חלף יום מאז שראיתי אותו לאחרונה ושאל לשלומי. בשיחה הקטנה שלנו הוא סיפר לי על התקופה שבה כולם חששו להיכנס למקומות סגורים עקב משבר בריאותי והשפעתו על העסקים הקטנים כמו שלו. יש משהו בלביאות ובמחויבות שנמצאת בכל מכולת שכונתית - מסורת משפחתית שעוברת מדור לדור.
עד היום אני זוכר איך בחור ישראלי פשוט מצליח להשאיר את הלב פתוח גם בזמנים קשים ולשמור על קשר עם הלקוחות שלו כאילו הם חלק מהמשפחה. לקחתי את הסל שלי מלא במצרכים ויצאתי מהמקום עם חיוך רחב ואצת לב שלא יכול להפסיק לחשוב שאולי התפקיד שלנו כהורים הוא להעביר לילדינו את אותה תחושת חיבור למקומות ולהרגיש בבית בכל פעם שהם נכנסים לכל מיני עסקים קטנים ולא רק בקניונים הענקיים.
באופן אישי, יצא לי להבין עד כמה חשוב לתמוך במקומות כאלה - בעבודה המסורה שלהם שמתעלה מעל מכירת מוצר בלבד; זו עבודה שיש בה אהבה ואכפתיות אמיתית לקהילה שסביבם וכך היא מאפשרת לנו לזכור שגם דברים פשוטים יכולים להיות נפלאים ונוגעים ללב.
ולכם אני ממליץ - בביקור הבא שלכם במכולת השכונתית אל תשכחו לעצור רגע ולשוחח עם הבעלים או המוכרים שם; תנו להם לדעת שאתם מעריכים אותם ואת העבודה שלהם. לפעמים המחווה הכי פשוטה יכולה לשמח יותר מכל דבר אחר.